המקווה בחאניה, יוון

עברו שנים אחדות לפני שכתבתי על הביקור במקווה עתיק ביוון, מפני שהחוויה הזאת כרוכה באירועים שהתרחשו שנים רבות קודם לכן. אתחיל בהתחלה…

רבי ברי פרוינדל היה הרב מסדר הקידושין בחתונה שלי בוושינגטון (DC) בספטמבר 1990. הוא נכנס לתפקיד הרב של קהילת ‘קשר ישראל’ בשנת 1989. ידיעותיו המעמיקות ביהדות ואישיותו הכֵּנה סייעו לקבלתו המהירה כמנהיג הקהילה הצעירה.

אני הייתי בראשית דרכי בשמירת המצוות כאשר פגשתי את רבי פרוינדל. הרב היה מורה טוב וקהילת ‘קשר ישראל’ הייתה קהילה פתוחה ומכילה של אנשים צעירים כמוני. הקהילה הייתה מורכבת מאנשים מסבירי פנים וזוגות רבים הכירו ונישאו בה. בעלי ואני היינו ככל הנראה הזוג התשיעי או העשירי באותה שנה. במשך השהות הקצרה שלנו בוושינגטון – שנתיים בלבד – היינו מעורבים בפרויקטים קהילתיים רבים, כגון יצירת מניין הלומדים, חידוש החברא קדישא והקמת קבוצת תפילת נשים.

רוב הזוגות הצעירים שהכרנו בוושינגטון פזורים כיום ברחבי ארה”ב וישראל. כולנו התבגרנו, גידלנו ילדים והתקדמנו. אנחנו עדיין שומרים על קשר עם מספר לא מבוטל של חברים, אבל איבדנו את הקשר עם קהילת ‘קשר ישראל’ ועם ברי פרוינדל לאחר שעלינו לבאר שבע בשנת 1991.

לא היה מקווה בוושינגטון כאשר גרנו שם. כאשר רציתי להשתמש במקווה היה עליי לנסוע מרחק 20 דקות לסילבר ספרינג, מרילנד, לחנות ברחוב חשוך, לצעוד בשביל חשוך ולהקיש על דלת חשוכה ונעולה לפני שיכולתי להיכנס לחדרים הנסתרים שבהם שכן המקווה. ההגעה למקווה הייתה רק בתיאום מראש. המקווה עצמו היה חמים ונעים. היו בו חלוקי רחצה מפוארים וכפכפי נייר אישיים. נשים נעו בין החדרים בלי להתייחס לנשים אחרות בחדרים אחרים. הכול היה נקי ופרטי. בגלל מרחק הנסיעה לא היה אפשר להשתמש במקווה בשבת. אם ליל הטבילה חל בליל שבת, היה עלייך לחכות למוצאי שבת כדי לקיים מצוות טבילה.

אין הדבר דומה לחוויה של הליכה למקווה בישראל. המקוואות בישראל הם מקומות שימושיים, שיש בהם חדרי הלבשה/מקלחת רבים לשימוש קהל גדול של נשים, כולל נשים רבות לא דתיות. אין חלוקים במקוואות באזור שבו אני גרה, ויש בהם כפכפי פלסטיק משותפים, אם שכחת להביא את שלך מן הבית. הרצפות לא מכוסות שטיחים; הן עשויות אריחים שנועדו לניקוי קל. בשנה הראשונה לאחר שעליתי לארץ למדתי להזדרז ולטבול לפני הכלות שבאו לטבול עם חבורת המתופפות שלהן, כדי שלא אצטרך לחכות כל הלילה. זה היה עוד לפני שהיו מקוואות מיוחדים לכלות (ובכל זאת אני עדיין זוכרת את המעדנים המזרחיים שחולקו שם).

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה יכולתי ללכת למקווה בליל שבת. המקום היה נורא, דומה לבִּיצה, מעין חור מכוסה אזוב, וכאשר עליתי מן הטבילה הרגשתי פחות נקייה מכשנכנסתי. אבל החוויה הייתה מרוממת, זה היה ביטוי רגשי אמיתי של המצווה. והייתה גם הפעם שבה הלכתי לאותו מקווה בערב יום הזיכרון, והצפירה המייללת נשאה אותי בתחושה של מסירות ומטרה.

אותו מקווה נסגר זמן קצר לאחר שהגענו לבאר שבע והתחלנו את חיינו שם. חיפשתי מקום אחר שבו אוכל לטבול. ניסיתי מקוואות שונים בחלקים אחרים של העיר, כדי למצוא מקום שאוכל ללכת אליו בקביעות.

חיי התקדמו בנחת כרצוי. ילדתי שלושה צברים, ראיתי אותם צומחים לבגרות, והתחלתי להתמקד בהיבטים אחרים בחיי. לפתע העבודה שלי קיבלה את המקום החשוב יותר.

בחודש נובמבר 2014, שבועות אחדים לאחר שברי פרוינד נעצר בחשד למציצנות בוושינגטון, בעלי ג’ף ואני איישנו שיט של שנים עשר לילות לאירופה מטעם AACI (www.aaci.org.il איגוד האמריקנים והקנדים בישראל, שבו עבדתי ב15 השנים האחרונות). חישוב קצר הראה לי שאצטרך למצוא מקווה כשנעבור בין שישה נמֵלים, ובהם ונציה, דוברובניק, חאניה, קורפו וקוטור.

הייתי במצוקה מן המחשבה על כך. המעצר של פרוינדל טלטל אותי מבחינה רגשית. כיצד ייתכן שהאדם הגדול הזה, שזכרתי כמי שהייתה לו השפעה כל כך חיובית עליי, כיצד ייתכן שהתנהג בצורה כל כך מושחתת? לא הכרתי את הנשים שבאמון שלהן הוא מעל – שחילל אותן מרחוק – אבל מחשבותיי היו איתן. על אף המרחק שלי מן הקהילה האמריקנית, תהיתי על התוצאות של האירוע כולו. ובאופן אישי ומיידי עלו בעיני תמונות של עצמי כאשר אני מתחמקת מן הקבוצה הגדולה שליווינו, פונה אל הים ורצה עירומה אל המים השחורים, בעוד הספינה מתרחקת ממני. נורא!

 

המחשבה שלא לטבול לא עלתה כלל על הדעת. מאז שהתחתנו חידשנו את הקרבה האינטימית שלנו רק אחרי שטבלתי במקווה. אם יכולתי לרוץ למקווה חודשים אחדים קודם לכן, בקיץ של הטילים ובמבצע צוק איתן, בוודאי אוכל למצוא מקווה במהלך השיט שלנו (כן. כבר קרה שהגעתי למקווה המקומי ומצאתי אותו נעול. על הדלת היה פתק שמסביר כי רק מקוואות שיש בהם חדרי ביטחון נמצאים בשימוש. בחזרה למכונית, ובחזרה לנסיעה בלילה המפחיד, שבו כל רחש מקפיץ אותך, ולבסוף להגיע לקצה האחר של העיר, למקווה המואר, העמוס נשים מכל רחבי העיר, שבו צחקנו בעצבנות מסוימת עד שהגיע תורנו). היה עליי לנקות את חווית המקווה מן הרעל שהחדיר אליה פרוינדל; הטבילה עצמה הייתה צריכה להיות מטוהרת.

ג’ף ואני חיפשנו אחר כל מי שיוכל לעזור לנו. חברתי, שהייתה בלנית בבאר שבע, הסבירה לנו מה אפשר לעשות. למדתי שאני יכולה ללבוש חלוק רפוי, אם אצטרך לטבול במקום ציבורי, כמו זה שלובשים גרים כאשר הם עומדים לפני בית דין (כן, הייתה לי הזכות ללוות אישה למקווה לקראת הגיור שלה, והחלוקים הללו עבים ומכוערים). עוד למדתי שאם עברו כל ימי שבעת הנקיים, אני יכולה לטבול גם במהלך היום.

והנה התמזל מזלנו ויש מקווה כשר בעיר הנמל חאניה. המקווה שנחנך מחדש בשנת 2000 בידי הרב הראשי הספרדי לישראל נמצא בחדר אחורי לא מבודד בבית הכנסת הישן, ומשתמשות בו לעתים רחוקות כלות ונשים נואשות, כמוני. בית הכנסת עצמו מתוארך למאה הארבע עשרה, וחצר מעודנת מסתירה את הכניסה אליו.

בקושי רב חמקתי מהקבוצה בת 160 החברים שלנו, וחיכיתי שייצאו מבית הכנסת, כדי שיהיה אפשר לנעול אותו ואני אוכל להשתמש במקווה. הקבוצה הגדולה שלנו חולקה לשלוש תת קבוצות, כדי שכולם יוכלו להיכנס לבית הכנסת ולראות הכל.

לשמחתי, האי חאניה קטן דיו כך שיכולתי ללוות את הקבוצה שלי ולרוץ בחזרה אל בית הכנסת ולוודא שהמקווה פנוי.

בסופו של דבר הייתי מוכנה לעשות את המעשה שלשמו הגעתי. הסרתי את המעקה שמנע מאנשים לרדת אל המים. קיפלתי את בגדיי והנחתי אותם על מדף האבן. פרשתי את המגבת כדי שתחכה לי כשאצא מן המים וטבלתי את בהונותיי במים. המים היו קרים. ירדתי שתי מדרגות, וכשהמים הגיעו עד השוקיים עצרתי. המים היו כל כך קרים עד שהנשימות שלי נהיו שטוחות ורדודות וניסיתי להרגיע את עצמי. ירדתי עוד מדרגה. אולי אם אתיז מים על רגליי וזרועותיי זה יקל על הטבילה. עוד מדרגה. המים הגיעו עד הברכיים. חשבתי לעצמי שאינני יכולה לעשות זאת. המים היו כל כך קרים שסבלתי מנשימת יתר. איך אוכל לטבול את כל הגוף שלי במים האלה.

התבוננתי סביבי בחדר האבן הפשוט, במדרגות העתיקות שעליהן עמדתי. זה לא היה עוד ממצא ארכאולוגי, מאובק ועתיק, שמוצג כדוגמה לחיים יהודיים מקדמת דנא; זה היה מקווה פעיל ובו מים חיים טהורים. איזו זכות מבורכת יש לי להשתמש במקווה העתיק הזה למטרה שלשמה נועד. הייתי במקום הזה כדי לטהר את עצמי במים הקפואים, ואת זה אעשה. זה היה הכול או לא כלום. ירדתי שתי מדרגות נוספות וטבלתי במים הקרים ביותר שהרגשתי אי פעם. שלוש פעמים טבלתי, שלוש פעמים יצאתי רועדת מקור. הדבר נעשה.

כעת אני מבוגרת הרבה יותר, עברה יותר משנה מאז טבלתי במקווה, אבל החוויה הזאת צרובה בדעתי כאחת הבולטות בחיי הנישואין שלי, ויש לה עוצמה רבה יותר מאשר בתקופה שהשתמשתי במקווה המפואר, העטוי עץ סקויה בסן פרנסיסקו, או האינטימיות של המקווה בסילבר ספרינג. זה היה רגע שבו פעלתי למען עצמי, ובו הקדשתי את עצמי מחדש למטרה ולמשמעות של המקווה, רגע שבו הקמתי לתחייה מבנה אבן עתיק ששימש חלק ממעגל החיים היהודיים החל מן המאה הראשונה. החזרתי לעצמי את מה שהיה שייך לי מן הידיים – ומן העיניים – של מי שבחרו לחלל את החוויה הזאת.

וכאשר יצאתי אל שמש אחר הצהריים בחודש נובמבר באי, שמי הים התיכון מלחכים את חופיו, בלי שהקבוצה שלי הרגישה בשינוי כלשהו, הייתי מאושרת.

 

מרים גרין חיה בישראל משנת 1991, כותבת שירה, וכותבת בלוג. אפשר למצוא אותה בפייסבוק ובטוויטר.