מרכז עדן נותן ערך לנקודות מבט שונות כיצד אנו יכולים להתחבר רוחנית לטבילה, ושמחים לחלוק את היצירה הבאה עם הקהילה שלנו. הגרסה המקורית של הבלוג פורסמה ב-The Jewish Press.

למה מים?

ביהדות, מים מקושרים פעמים רבות למצוות הטבילה, הדרישה לטבול במקור מים טבעי כדי להתנקות מטומאות רוחנית. מה המשמעות מאחורי הטקס המוזר הזה? רחיצה במים מסירה לכלוך פיזי, אבל איך זה משפיע על המצב הרוחני?

באופן קשור, שאלה מרכזית בסיפור המבול היא מדוע בחר ה’ להרוס את העולם באמצעות מבול. ה’ יכול היה לבחור בכל צורה של הרס, ובכל זאת, הוא בחר במים. למה?

כדי להבין הן את המבול והן את כוחו הייחודי של הטבילה, עלינו להבין תחילה את המושג הרוחני של מים.

המושג הרוחני של מים

המהר”ל (גבורות ה’, פרק י”ט) מסביר שטבעם היסודי של המים טמון בעובדה שהם חסרי צורה. למים אין צורה עצמאית; הוא מאמץ את צורת המיכל שלו. האוקיינוס חסר צורה לחלוטין, ובניגוד לאדמה יבשה, אין לו שבילים או ציוני דרך. תכונה זו של מים משקפת את מהותם. מים מייצגים את השלב הראשוני בכל תהליך יצירה. לפני שמשהו מקבל צורה ומתבטא, הוא קיים במצב חסר צורה ואמורפי. דרך תהליך היצירה, צורה פיזית נוצרת מהשורש הבלתי מוחשי וחסר הצורה הזה. לכן התורה קובעת שבזמן בריאת העולם היו בתחילה רק מים. רק לאחר מכן יצאה יבשה מהמים (בראשית א’, ט’).

להרוס או ליצור מחדש?

זהו הסוד העמוק מאחורי המבול: ה’ לא הרס את העולם, הוא ברא אותו מחדש. דור המבול הפך כל כך מושחת שה’ החליט להתחיל מחדש עם נח לבדו. לכן ה’ טבל את העולם במים כדי שיוכל לחזור למצבו הקדמוני של חוסר צורה וריק. רק לאחר שחזרה למצבה המקורי, יכלה האדמה היבשה לצאת שוב מהמים, לשחזר ולתקן. ורק ברגע שהיבשה הגיחה, והעולם נולד פעם נוספת, יכל נח לעזוב את התיבה.

יצירה אישית

הטבע והמטרה העמוקים של המים מסבירים מדוע אנחנו מוקפים במי שפיר בתוך הרחם. כשם שבמהלך הבריאה, העולם הפיזי של הצורה הגיח ממים חסרי צורה, לכל אחד מאיתנו יש את סיפור הבריאה שלו, ולכן כל אחד יוצא מהמים שלו; הלידה שלנו היא כמו בריאת עולם חדש (סנהדרין ל”ז ע”א).

הגמרא מסבירה שבזמן שאנו בבטן, מלאך מלמד אותנו את כל התורה (נידה ל’ ע”ב). כפי שמסביר הגאון מוילנא, הכוונה היא לתחומי התורה העמוקים ביותר, תורה עילאית שנמצאת הרבה מעבר לעולם הזה, מעבר לגבולות המרחב והזמן. תורה זו היא שורש המציאות, ויש בה הבנה מלאה של כל הפרטים בה. לא רק שהראו לך רמה זו של תורה, אלא שלמדת את חלקך הספציפי בתורה; הראו לך את המטרה הייחודית שלך בעולם, וכיצד התפקיד הייחודי שלך משתלב בתוכנית הגדולה יותר של הסיפור האנושי בכללותו. קיבלת טעימה מהשלמות שלך, ממה שאת יכולה, צריכה, ובתקווה תהפכי. ומהתחום העילאי הזה, נולדת לתוך העולם הפיזי, הגעת מהמים חסרי הצורה האלה עם המשימה לתת צורה ולממש את כל מה שהוצג לך ברחם בעודך במצב הקדמון, המושלם.

יצירה לאומית

דוגמה נוספת למטרה הרוחנית הייחודית של המים ניכרת בקריעת ים סוף. הפרשנים מציינים שמסעו של העם היהודי דרך ים סוף נראה חסר טעם. והרי חז”ל מסבירים שכלל ישראל יצאו ממש באותו צד שנכנסו! (ערכין ט”ו ע”א ותוספות שם. גם חיזקוני, שמות י”ד, כ”ב.) אם ה’ רצה רק להשמיד את המצרים, היו דרכים קלות יותר להשיג זאת. מה הייתה המטרה של מסע כזה?

המהר”ל (גבורות ה’, פרק ל”ה) מסביר כי יציאת מצרים הייתה היצירה והלידה של העם היהודי. לכן, כשם שבריאת העולם יצאה מהמים, העם היהודי היה צריך להיוולד גם מהמים. לכן הם נכנסו למים ויצאו נולדים מחדש. בעיקרו של דבר, קריעת ים סוף היתה כמו ירידת המים של אישה הרה. הם נכנסו כיחידים, אך יצאו מחדש כאומה. לכל העולם, לעם היהודי ולכל אדם יש סיפור בריאה של יציאה ממים חסרי צורה לקיום ממשי.

טבילה: יצירה מחדש אישית

כעת אנו יכולות להבין את המצווה הייחודית של הטבילה. כאשר אנו טובלות במי המקווה, אנו חוזרות למצב טהור וחסר צורה – מצב השלמות המקורית שהיתה לנו ברחם. על ידי חזרה לשורש שלנו וחיבור מחדש לעצמי האמיתי שלנו, אנחנו “שוטפים” את הטומאה הרוחנית שלנו. כשאנחנו עולות, אנחנו יוצאות נולדות מחדש. זה כאילו נוצרנו מחדש, לובשות צורה בפעם הראשונה. תהליך היציאה מהמקווה דומה לאדמה היבשה היוצאת מהמים הקדמוניים.

הדבר שופך אור על הנסיבות הייחודיות המחייבות טבילה. לדוגמה, גר טובל כשלב אחרון בתהליך הגיור (יבמות כ”ב ע”א), מכיוון שמתגייר נחשב כנולד מחדש (“גר כקטן שנולד דמי”). המתגייר טובל במים, מדיום היצירה, ויוצא נולד מחדש. הוא או היא נכנסו כגרסה ישנה של עצמם, אבל נולדים מחדש, מוכנים לדרך חיים חדשה.

המספר ארבעים

על הרקע הזה אפשר להבין את שכיחות המספר ארבעים בסיפור המבול וכן ביחס לטבילה.

  • המבול נמשך ארבעים יום.
  • למקווה כשר יש צורך בארבעים סאה (מדידה מקראית) של מים.
  • חז”ל קובעים שעד ארבעים יום לאחר ההתעברות, העובר נחשב “מיה בעלמא”, חסר צורה וכמו מים.

מה המשמעות מאחורי התכונות השונות הללו של ארבעים, ומה הקשר בינן לבין מים?

המספר ארבעים מייצג את המושג הרוחני של צורה, הנקודה שבה משהו חסר צורה הופך לממשי. זה ניכר בכל התנ”ך וההלכה:

  • המבול נמשך ארבעים יום ולילה כי זה משך הזמן שלקח לעולם לעבור לצורתו המחודשת.
  • למקווה יש צורך בארבעים סאה כי זו כמות המים הנדרשת לאדם לעבור מחוסר צורה לצורה חדשה שנוצרה, להיוולד מחדש.
  • עד ארבעים יום אין לעובר צורה כלל; רק לאחר ארבעים יום העובר מתחיל לקבל צורה ממשית. (יש לכך יישומים הלכתיים פוטנציאליים רבים. ברכות ס’ ע”א וסיפור רחל ודינה. גם תוספות, סנהדרין כ”ב ע”א, בעניין ההיתר להתפלל למין העובר טרם ארבעים יום).
  • משה שהה ארבעים יום ולילה בהר סיני בזמן מתן התורה, שהייתה שינוי של המציאות עצמה.
  • העם היהודי היה ארבעים שנה במדבר בזמן שעבר את תהליך יצירת זהותו מחדש והכנה לכניסה לארץ ישראל.
  • חז”ל (אבות ה’, כ”א) קובעים שארבעים הוא גיל הבינה. ידע הוא השגת עובדות ופרטים חסרי צורה; בינה היא היכולת להחזיר את כל הפרטים והעובדות המובעים אל העקרונות והמושגים השורשיים שלהם, לתת משמעות וצורה לאינספור העובדות המפוזרות.

מי שפיר והשופר

התמות של המים והמספר ארבעים, המקיפים את היווצרותנו ויצירתנו, בולטים גם במאפייניו של ראש השנה. המילה “שופר” חולקת שורש עם “מי שפיר”, הנוזלים המקיפים את העובר בעודו ברחם. השופר הוא תקיעת התעוררות, שנועדה לנער אותנו מהקהות שלנו ולהחזיר אותנו אל השורש שלנו. כאשר אנו שומעים את זעקתו מחרישת האוזניים של השופר, אנו כמהים לחזור אל המקור שלנו, אל העצמי האמיתי. המילה “שופר” חולקת גם שורש עם “לשפר”, לשכלל ולייפות. כשאנחנו תוקעים בשופר, אנחנו נזכרים לשפר ולשכלל את עצמנו, לחזור למצב העובר של השלמות שהכרנו פעם, לחזור לאני האמיתי שלנו.

למרבה הפלא, אנו מתחילים לתקוע בשופר בראש חודש אלול, ותקיעת השופר האחרונה שלנו מתרחשת בשיאו של יום כיפור. לא במקרה יש בסך הכל ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום כיפור. ארבעים יום אלו הם ההיריון וההיווצרות של שאר השנה שלנו. יום כיפור מציין את הלידה מחדש והיצירה שלנו, שבו אנו לובשים צורה חדשה ונכנסים לשנה עם מטרה חדשה.

יצירה מחדש של הזהות שלנו

בכל יום, אנחנו זוכים לבחור מי אנחנו, במה אנחנו מאמינים ואיך אנחנו הולכים לחיות את חיינו. בכל בוקר, אנו זוכים ליצור את הזהות שלנו. אנחנו אף פעם לא תקועים בדפוסי העבר שלנו; כל יום אנחנו מתחילים מחדש. כפי שאמר אברהם אבינו, “אנוכי עפר ואפר” (בראשית י”ח, כ”ז). זה מובן בדרך כלל כהצהרה של ענווה קיצונית. עם זאת, ישנו גם הסבר עמוק יותר. אפר מייצג התמוטטות יסוד, החלקיקים הבסיסיים ביותר של עצם. העפר הוא נקודת ההתחלה של הצמיחה, המקום בו שותלים זרעים ומעניקים חיים. במובן עמוק יותר, אברהם אמר שבכל יום הוא היה “מאפר” את עצמו, מפרק את עצם ה”עצמי” שלו לצורתו היסודית, השורשית, ואז הוא ישתול את עצמו מחדש. במילים אחרות, אברהם היה יוצר את עצמו מחדש בכל יום ויום. בכל יום ויום, הוא התבונן עמוק בתוכו, בחן ופירק כל היבט של ה”עצמי” שלו, ואז יצר את עצמו מחדש לטובה, תוך כדי הצעד הבא בצמיחה הרוחנית שלו. אברהם מעולם לא המשיך לחיות באותה דרך רק בגלל שזה היה נוח או שהוא היה רגיל לזה. אברהם אתגר את עצמו מדי יום, דחף את עצמו כל הזמן להפוך לטוב ביותר שהוא יכול להיות. מי יתן וכולנו נקבל השראה לצאת למסע של “עפר ואפר” אמיתי, למצוא ריגוש ומשמעות בצמיחה המתמדת שלנו וביצירה הפנימית שלנו.

הרב שמואל רייכמן הוא מחברו של רב המכר “המסע אל העצמי האולטימטיבי שלך”, המשמש כשער מעורר השראה למחשבה יהודית עמוקה יותר. הוא מלמד ודובר שהרצה ברחבי העולם בנושאים של הגות תורה, אתיקה רפואית יהודית, פסיכולוגיה ומנהיגות. הוא גם המייסד והמנכ”ל של Self-Mastery Academy, הקורס המקוון לפיתוח עצמי המבוסס על עקרונות של פסיכולוגיית ביצועים גבוהים ותורה. לאחר שהשיג את התואר הראשון בישיבה יוניברסיטי, הוא קיבל את סמיכה מתוכנית ההסמכה של ישיבה יוניברסיטי, תואר שני בחינוך מבית הספר לתארים מתקדמים עזריאלי, ותואר שני במחשבת ישראל מבית הספר לתארים מתקדמים ברנרד רוול. לאחר מכן הוא למד שנה בהרווארד בתור מלומד. כיום הוא מתגורר בשיקגו עם אשתו ובנו, שם הוא לומד לדוקטורט באוניברסיטת שיקגו.