“אני צריכה לטבול הלילה, איך אני קובעת תור?” זו הייתה שאלה מאוד תמימה. “אני כאן”, עניתי. “רק תודיעי לי מתי תגיעי”. “אני חושבת שאצליח להגיע עד 20:00, ענתה הטובלת. מצויין.

שעה לאחר מכן קיבלתי הודעה: “אני לא אצליח להגיע עד אז, את יכולה להיות שם מאוחר יותר?” כל בלנית מבינה שנשים מתעכבות. אני גרה בגרמניה. אנו מודעות לכך שרבות מהנשים המגיעות אינן דתיות. ואנו עושות הכל כדי שירגישו רצויים במקווה, ויהי מה. “בטח,” עניתי. “תודיעי לי חצי שעה לפני שאת מגיעה.”

בשעה 20:00 קיבלתי את ההודעה הבאה. “שוב התעכבתי. והבן שלי נפצע. אני צריכה לקחת אותו לבית החולים. עד איזה שעה את יכולה לפתוח את המקווה?” יום טיפוסי בחייה של בלנית…

אבל זה היה הכל מלבד טיפוסי כפי שגיליתי במהרה. שרה לא הייתה טובלת טיפוסית. במשך הימים שקדמו להגעתה, שרה נסעה 50 שעות רצופות כדי לברוח מאוקראינה עם בעלה ובנה. כשהחלה המלחמה, היא נאבקה כדי להעביר את משפחתה מעבר לגבול לאחותה בגרמניה. המטרה שלה הייתה לשמור על בטיחות משפחתה כאשר פצצות נפלים וחברים נשלחים לקו החזית. אבל היה לה גם מטרה נוספת, וזה היה לטבול במקווה.

שרה המשיכה להתקשר ולסמס. 21:00, 22:00… הם עדיין לא עברו את הגבול. “אני אהיה שם לא משנה באיזו שעה תגיע לכאן,” אמרתי לה.

המקווה ממוקם יותר משעה נסיעה מביתה של אחותה. אבל אחותה אירגנה סידור נסיעה לשרה כשהגיעה לבסוף. למרות שאחותה אינה דתייה, היא הבינה את החשיבות. ה”עצירה” הראשונה של שרה כשהגיעה לחופש הייתה שעה נוספת של נסיעה לכל כיוון כדי לטבול.

לא, זו לא הייתה הטובלת הטיפוסית.

מכל הבחינות היא בדיוק כמוך וכמוני. לפני 3 ימים הייתה לה עבודה טובה, בית יפהפה וכסף בבנק. והיום היא פליטה שאין לה שום דבר מלבד מה שהיא יכולה לשאת עליה.

אני בלנית הרבה שנים. ראיתי כל כך הרבה דברים ועזרתי לנשים מכל הסוגים. אני תמיד מקבלת השראה מלעזור לנשים לעשות את המצווה המדהימה הזו. הכאוס המתרחש באוקראינה הרס את העולם, אך בתקופות של הרס שכזה, מופיעים לעתים קרובות סיפורים על כוח וגבורה. כשראיתי את המאמצים ששרה עשתה תהיתי, האם הייתי עושה את אותו הדבר?

מחשבותיי הפכו למילים ושאלתי את שרה, “למה היה לך כל כך חשוב לבוא? למה לא דחית את הטבילה?”

כשהפצצות נפלו בכיתי. פחדתי. החזקתי את הבן שלי וכל מה שרציתי זה חיבוק מבעלי. אבל לא יכולתי כי עדיין לא טבלתי במקווה. הייתי צריכה את הנחמה, אבל הבנתי שנחמה אמיתית לא באה מחיבוק. זה בא מה’. כאשר את טובלת את מתחברת לאחדות הפשוטה של ​​ה’. אנחנו לא הראשונים שעוברים זמנים קשים. אבל האמונה שלנו היא מה שנושאת אותנו והיא זאת שתגן עלינו.


חשבתי על המשמעות של אי היכולת לגעת פיזית כאשר זה יכול לספק כל כך הרבה נחמה בתקופה כל כך נוראית. זה הביא הביתה את הרעיון שנחמה ורגיעה אמיתית מגיעים מהקב”ה. זה היה שיעור אמונה עבורי, לשמוע את האמת הברורה והפשוטה שלה על קיום המצווה.

האמונה שלה הייתה כל כך חזקה. זה היה כל כך פשוט. וכל כך מעורר השראה.

לא, זו לא הייתה הטובלת הטיפוסית.

בזמן הזה של הסתר פנים, אנו מבינים שלעתים קרובות הדברים הפרטיים והנסתרים, הם הם הדברים שמעידים בסופו של דבר על נוכחותו של ה’ בעולם. זו האמונה הפשוטה שכל כך חשובה. בימים אלו שעומדים בצילו של חג פורים, שרה, כמו אסתר, מהווה מודל לחיקוי לגבורה השקטה והנשית שמביאה ישועה, ויכולה לעזור לנו כנשים מודרניות הנלחמות לשמור על הניצוץ הנצחי בחיים, בעודנו עוברות את הקרבות האישיות שלנו בשביל לשרוד.

מרכז עדן שמע את הסיפור המדהים הזה ישירות מבלנית בגרמניה, שהייתה לה את הזכות לעזור לפליטה אוקראינית לטבול במקווה זמן קצר לאחר שעברה את הגבול.