אבא שלי, יוחנן משה שארם, נפטר ב-28 ביוני 2023 (ט’ תמוז) בגיל 93.

היו לו חיים טובים. אני לקראת סוף שנת האבל. תהליך האבלות כשומרת מצוות ממש נתן לי הזדמנות לנווט את שלבי האבל. כל שלב נתן לי דרך אחרת להתחבר עם אבא שלי ולהתמודד עם החוסר שלו במובן הפיזי.

באופן הכי קונקרטי, בחרתי במנהג להגיד קדיש על אבא שלי. ההוספה של משהו קונקרטי ומובנה לשגרה היומית שלי נתן לי עוגן בתחילת השנה ועכשיו מרגיעה אותי כשהיא מתקרבת לסיום.

ואז כמובן יש את הסיפורים עליו שאני משתפת. חלק מהם שכחתי במשך שנים. זה משעשע איך האבל מציף את הזיכרונות. חלק מהם ממש לא סיפורים לכלל הציבור. הזיכרון שאני אשתף עכשיו הוא לא אחד שעולה באופן טבעי תוך כדי שיחה. אבל הוא מראה את המחויבות של אבא שלי לביטחון ולהלכה, וליכולת שלו לקבל את הבת שלו כאישה בוגרת. אלה הזכרונות שאני נוצרת חזק.

הייתי נשואה קצת מעל לשנה כשחליתי במונו. זה היה מקרה מאד חריף שהגביל אותי מאד. הייתי מותשת. לא הצלחתי לטפל בעצמי. גרתי בישראל ובעלי למד בכולל והכל היה קשה והתגעגעתי הביתה. הם שלחו לי כרטיס טיסה וחזרתי לדטרויט לביקור באמצע החורף.

אני לא זוכרת הרבה מהביקור. היה קר. ירד שלג. אולי אכלתי פיצה. ההורים שלי פינקו אותי,החזירו אותי למוטב אחרי המחלה שלי.

לקראת סוף הביקור הייתי צריכה ללכת לטבול. קבעתי תור והמשכתי ביום שלי. יצאתי לכמה עיסוקים עם אבא שלי וחזרנו תוך שירד שלג וסמוך מאד לתור שלי. ביקשתי מאבא שלי את המפתחות לאוטו. הוא אמר לא. סופת שלגים עמדה להגיעה ולא נהגתי באופן קבוע כבר יותר מידי זמן כדי שזה יהיה בטוח. נאלמתי דום. לא ידעתי איך להתמודד עם הסיטואציה. להגיד לאבא לאיפה אני הולכת? ללכת ברגל? ניסיתי עוד פעם אחת לשכנע אותו שאני יכולה לנהוג למרחק קצר והכל יהיה בסדר. הוא הסתכל עלי ואמר לא. אחרי רגע הוא אמר, “אני יודע לאיפה את הולכת. אני אסיע אותך.”

מה?!

לא היתה לי ברירה. אבא שלי היה מאוד מתחשב, חוץ מהפעמים שהוא החליט משהו ולא היה. נהיגה במזג אוויר קיצוני היה ברשימה של דברים שלא מתפשרים עליהם. (תוספת: הוא קיבל את הדו”ח נהיגה הראשון שלו אחרי גיל 80 על נהיגה איטית מידי. נהיגה בטוחה הייתה מאוד חשובה לו).

אז השלמתי עם זה ונתתי לאבא להסיע אותי למקווה. הוא חיכה בחניית בית הכנסת ממול בלי לזוז. נכנסתי, טבלתי, והוא לקח אותי הביתה.

מתישהו באותו הלילה ציינתי כמה מזל יש לו שאני מקבלת את הטיפול הזה כל כך טוב. הוא לא הבין מה הכוונה שלי. הוא עזר לי לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות ולא חשב שזה עניין גדול. ברור שזה היה משהו קריטי, אבל ידעתי שהוא לא יבין את זה. בשבילו זה היה ברור, הוא רצה שאני אהיה בטוחה, הוא רצה שאני אוכל לשמור על ההלכה, וזה היה פשוט.

מבחינתי, שמחתי שבעלי היה בישראל בבית שלנו ועוד כמה ימים נתאחד שוב.

לעילוי נשמת יוחנן משה בן מאיר ורבקה

רבקי קרסט גרה ביישוב אפרת, שם היא עובדת כבלנית.