כאשר אישה שמתמודדת עם אתגר מגיעה למקווה, הבלנית צריכה לומר לה שהיא תתאים את עצמה אליה. הבלנית צריכה לשאול את הטובלת "מה אני יכולה לעשות כדי להקל עלייך את הטבילה?". הבלנית יכולה לנסות לצפות את הקשיים שעשויים להתעורר ("האם תצטרכי עזרה כדי לרדת במדרגות?"), ולנסות לעזור להתגבר עליהם. הדבר החשוב ביותר הוא שהבלנית צריכה לתמוך בטובלת בכל בקשה שלה, מפני שהטובלת מכירה את הצרכים והרצונות של עצמה בצורה הטובה ביותר.

הבלנית, אישה מבוגרת עדינה ונעימה, התקרבה ועטפה אותי בחיבוק חם, בעודי בוכה על כתפה. היא אמרה לי שאני לא צריכה להיות במקווה, אני יכולה ללכת הביתה. לא. אמרתי לה. אני צריכה להיות כאן. זאת הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לחוש את הכאב שעבר עליי בשעה שבעלי בבית החולים, ובכיתי במשך כל זמן ההכנה לטבילה. נכנסתי לחדר הטבילה והבלנית שאלה אם אני רוצה שתישאר. כן. ביקשתי שתישאר עד שאטבול ואז אני מבקשת להיות לבד במשך כמה דקות. כמובן, אמרה. אחרי שענתה בפעם האחרונה 'כשר' חיבקתי את עצמי ודמיינתי שהשם מחזיק אותי ומנענע אותי ולוחש באוזני "יהיה טוב".

פרופסור אילנה אזולאי שרתוק הדגישה לאחרונה מטרה פעילה של מרכז עדן: “בנוסף להלכה ולמסורת התרבות משפיעה על יחסן של נשים [...]

הגוף שלי מספר את סיפור חיי. אני נושאת עמי סימני חבלות ונפילות, תאונות ותקלות, של חיים שחייתי, של חיים שנעצרו. [...]

השאלה הזאת רודפת אותי כאשר אני הולכת לטבול. עכשיו אינני יכולה שלא לשאול את עצמי בכל פעם שאני הולכת למקווה, האם זהו מחזור פוריות שחלף ולא ישוב עוד. אני נקרעת בין תחושת האבל על הזדמנות שהוחמצה, לבין ההקלה שבאפשרות של התחלה החדשה, ובין השמחה שחשתי בעבר בסיום עונת הנידה, לפני שמפלצת אי-הפוריות הרימה את ראשה המכוער.

לפעמים הדברים הקטנים הם הדברים הבולטים, שגורמים לי להבין שאני לא רואה טוב כמו אנשים אחרים. פעמים אחדות שאלתי את הבלנית מדוע הברכה לא תלויה על הקיר, וצחקתי כאשר היא אמרה: "הברכה נמצאת ממש כאן על הקיר". אני יודעת שחריטה על זכוכית וצבעי לבן וכסף הם אופנתיים, אבל – באמת – אני לא יכולה לראות אותם. אומנם אני צוחקת, אבל הדפסת המילים בצבעים ניגודיים תקל עליי כל כך, ואני בטוחה שגם על אחרות. ככל שאני צריכה לבקש פחות עזרה כך טוב לי יותר.