צילום: מרגו מרמון
אני מניחה שתמיד פחדתי ממים. מתי זה הפך לפוביה, אני לא יודעת. כילדה צעירה שנאתי לעבור ליד ממטרות או להיכנס לאמבטיה. היה לי פחד להחליק או לא להיות בשליטה (נהגתי לצחוק עם אמא שלי “את בטוחה שלא הפלת אותי באמבטיה כשהייתי תינוקת?..). כשגדלתי התמודדתי עם זה באופן הטוב ביותר שהייתי מסוגלת. בבית הספר היו לנו שיעורי שחיה פעם בשבוע שפחדתי מהם מאד, אז במהלך חופשות הקיץ המורה שלי היתה באה פעם בשבוע לקחת אותי לבריכה לנסות לעזור לי לפחד פחות. ההורים שלי לקחו אותי לשיעורי שחיה בכל יום ראשון. כיוון שהייתי מאד גבוהה המורה החליטה בשלב מסוים שאני צריכה לשחות במים העמוקים ושחררה אותי שם. כנראה הייתי מתחת למים רק כמה שניות אבל זה הספיק לי ומאז לא נכנסתי שוב לבריכה.
כדי להבטיח שיהיה לי נוח במקלחת או באמבטיה, ההורים שלי תמיד שמו שטיח אמבטיה ומעקה מתאים.
כשגדלתי אף פעם לא נתתי לפחד להשפיע על היומיום שלי, רק נמנעתי מספורט מים ומדברים כאלו. המשפחה שלי היתה צוחקת עלי שאני לא מתחתנת כדי להימנע מהמקווה וכל מה שהוא מצריך. כשסופסוף פגשתי את החתן המיועד שלי הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שאני באמת הולכת להצטרך עזרה כדי להצליח לעבור את העניין הזה.
מצאתי מדריכת כלות מדהימה עם המלצות ממישהי שגם לה היתה בעיה עם מים, שהיתה מאד רגישה ותומכת. דפוסי החשיבה שלי היו מאד מעשיים. ידעתי שזה משהו שאני צריכה לעשות, הייתי רק צריכה למצוא את הדרך הנוחה ביותר לעבור את זה.
לפני שהתחתנתי
1. הלכתי לבריכה עם אחותי, עליה אני סומכת, והתאמנו על “טבילה” שוב ושוב.
2. הלכתי למקווה, יחד עם חברה מדהימה, בתאריך המוקדם ביותר האפשרי לפני החתונה, כדי שלא אהיה לחוצה מידי מיד לפני החתונה.
למען האמת לעמוד בתוך המקווה בפעם הראשונה היה מאד מציף ולא פשוט. לנסות לא להיכנס ללחץ ולנשום רגיל לקח זמן. אבל הבלנית היתה מאד סבלנית ומרגיעה. כשיצאתי הרגשתי בהיי, באמת עשיתי את זה, לא רק שהרגשתי כאילו הצטרפתי לאיזה “מועדון נשםי” של אמהותיי לאורך הדורות, אלא גם התגברתי על אחת המשוכות הגדולות ביותר בחיי.
להתרגל ללכת למקווה כל חודש זה לא קל. בהתחלה בעלי ידע לא לחזור הביתה לפני שאני יוצאת, כי בזמן שאני מתכוננת אני הופכת למאד לחוצה ועצבנית, מצב רוח שמלווה אותי לאורך רב היום בו אני מחכה לגמור עם זה כבר.
כעת, לאחר כמה שנים, זה נהיה קל יותר. אני הולכת תמיד לאותו מקווה אליו אני רגילה (אחרי שהיה לי נסיון נוראי כשהלכתי למקווה אחר מחוץ לעיר בערב שבת, שם הבלניות צעקה עלי לאחר הנסיון השלישי שלא היה כשר ושבעקבותיו התחלתי להיכנס ללחץ – “זה ערב שבת, ולכולנו יש לאן ללכת, את יכולה בבקשה להזדרז?!”). במקרה של נסיעה אני אדחה את הטבילה – בהסכמתו והבנתו של בעלי המדהים.
זה קשה למצוא את עצמי בין כל המצבים האלו, בין להיות לחוצה לפני כן ולעשות את המצווה לבין להיות כל כך נרגשת להיות עם בעלי, הכל יחד תוך כמה ימים. אני מתייחסת לזה כאל דבר שאני צריכה לעבור ולגמור איתו, אני לא רואה את זה כמסע רוחני יפהפה, או כזמן להיות עם עצמי כמו שרבות אחרות רואות.
אני כן מרגישה מחוברת רוחנית כשהבלנית נותנת לי את הברכות המדהימות ביותר כשאני יוצאת. מצאתי מקום שהן מבינות וסבלניות, ושהברכות שלהן נושאות אותי לאורך החודש עד שאני חוזרת שוב.
Leave A Comment