החלטות

האם להיכנס להיריון?

הייתה לנו שיחה האם להפסיק להשתמש באמצעי מניעה. אני לא יכולה להגיד שהגענו להחלטה באופן רשמי, אבל הפסקנו למנוע את הסיכוי להיכנס להיריון. וזה קרה מיד. כשראיתי את שני הקווים על הבדיקה הביתית, התמלאתי בשמחה. הילדים יהיו בדיוק בשנתיים הפרש זה מזה. 

האם לעשות בדיקה לחלבון עוברי?

אולטראסאונד? בטח. בדיקת העמסת סוכר ב15 שבועות כי היה לי סכרת היריון במהלך ההיריון הקודם שלי? כן. בדיקות דם? בוודאי. בדיקת מי שפיר? לא תודה. בדיקת חלבון עוברי? הייתי צריכה לחשוב על זה כי מדובר על יותר מבדיקה שגרתית וזה עולה קצת כסף. אבל בסך הכל מדובר על בדיקת דם. טוב, אעשה את זה. 

יומיים לאחר מכן קיבלתי טלפון מהרופא. “משהו לא תקין.” אל תדאגי, נאמר לי. זה כנראה שום דבר. אז החלטתי שלא לדאוג. האמת, שמחתי לקבל אולטראסאונד “חירום” כי ככה אגלה אם מדובר על בן או בת! 

האם לכעוס על ה’?

תוך כמה רגעים, הבנתי שמשהו לא כשורה לפי הבעת הפנים של הרופא. שאלנו שאלות אבל הוא התחמק מהם. מה לא תקין? האם זה בן או בת? למה אי-אפשר לומר? אני כבר 18 שבועות בהיריון! הוא אמר לי ללכת בחוץ חמש דקות ואז לחזור. ואז הוא סיפר לנו את החדשות. בגלל תסמונת נדירה שנקראת תסמונת פוטר לעובר אין מי שפיר. בכלל. הכליות של העובר לא מייצרים שתן והיה סיכוי אפסי שהעובר הזה ישרוד. 

המילים לא נקלטו מיד, לא הייתי בטוחה אם שמעתי אותו נכון. אבל אז הדמעות החלו לזלוג והרגשתי כעס כלפי ה’. לא יכולתי להאמין כמה אכזר ה’ יכול להיות, כמה לא הוגן ולא צודק. הייתי צריכה את התינוק הזה.

לחכות 9 חודשים?

הלילה הבא היה עינוי עבורי. ביום למחרת הלכנו לבית החולים לפגוש את הרופא שלי ומומחה בנושא. הם אישרו כל מה שהרופא אמר לי ביום הקודם. זה לא היה מקרה של 80% שרידות, 50%, אפילו לא 1%. זה לא היה מקרה של ילד עם צרכים מיוחדים. זה היה סיכוי אפסי. זה לא היה ברור עם העובר יוכל לשרוד למשך 40 שבועות ואם יוכל לשרוד את תהליך הלידה, אך דבר אחד היה ברור- העובר יוכל לשרוד רק דקות ספורות בעולם. נאמר לי שזהו לא עובר שכדאי לשאת למשך 40 שבועות ושאני צריכה להפסיק את ההיריון. 

הפלה כירורגית או לידה?

הרופאים נתנו לי כמה אפשרויות. יכולתי לבחור בהפלה כירורגית שתיעשה בבית החולים, אולם בית החולים שהייתי בו לא מבצע הליך זה אז הייתי צריכה ללכת לבית חולים בעיר אחרת. אופציה נוספת הייתה ללדת את העובר. לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים: רציתי שירדימו אותי וכשאתעורר, הכל יהיה מאחוריי. לא רציתי ללדת בלי שיהיה לי תינוק להביא הביתה. אבל הרופאה (המאוד מפורסמת) אמרה לי את המילים החכמות: תחשבי על זה. היא אמרה לי לקחת כמה שעות, לחקור את הנושא, ולחשוב. רוב הנשים בוחרות ללדת וזאת הייתה ההמלצה שלה. 

יצאתי לגן של בית החולים והיה יום יפה בחוץ, מעבר לעובדה שבעצם לא היה יום יפה בכלל. בעלי ואני בכינו בכי תמרורים והתקשרנו למשפחה וחברים. זה היה כמו לצאת לקניות, “ולקנות” את חוכמת ההמונים, עצות, דעות, הלכה, מידע, עובדות, וחוויות קודמות. אחרי הרבה שעות הבנתי שעד כמה שהלידה תהיה קשה, היתרונות עולות הרבה על החסרונות. 

(אם את מוצאת את עצמך חס וחלילה, במקום שבו את צריכה להחליט החלטה שכזאת, את מוזמנת ליצור קשר ואשמח להסביר את שני הצדדים ומדוע בחרתי ורוב הנשים בוחרות בלידה). 

זה היה ברור. העובר הזה צריך להיוולד ולהיקבר באופן שלם ואצטרך לעבור את החוויה הקשה מאוד של לידת תינוק שלא ישרוד.

האם לדחות ביקור?

ההחלטה הבאה הייתה קשה במיוחד. אחותי בת ה-34 היא בעלת צרכים מיוחדים והייתה חולה זה זמן מה, ואמא שלי הייתה זקוקה לי בבית חולים בניו יורק על מנת להגיע לכמה החלטות קשות. שמעתי על כך ביום חמישי ועמדתי לטוס ביום ראשון. הרגשתי שלא יכולתי לדחות טיסה זו, אך איך יכולתי לטוס במצב שכזה? כיצד יכולתי להסתובב עם הבטן ההריונית שלי עם הידיעה שהעובר לא ישרוד? כיצד יכולתי לשמוע חברים ושכנים אומרים “בשעה טובה! אני כל-כך מתרגשת בשבילך,” ולענות על השאלות שלהם, “מתי את צפויה ללדת? את יודעת אם זה בן או בת?”

התייעצתי עם אנשים נוספים. קיבלתי ייעוץ רפואי, תדרוך רוחני והכוונה טיפולית. עם שקלול כל הפרטים המסובכים, ויחד עם התמיכה של בעלי, הבנתי שאני חייבת לטוס.

לחשוב על זה או להניח בצד?

שוחחתי עם אנשי מקצוע אם לספר לאחותי בעלת צרכים מיוחדים על המצב שלי. נאמר לי שזה לא כדאי לאור המצב הקשה שלה. טסתי לניו יורק עם ילדי בן ה-19 חודשים וההחלטה המודעת שקיבלתי הייתה שעל-אף שלא אתעלם מהמציאות (כתבתי ביומן כל לילה), “אניח את זה בצד” למשך שבוע. 

במהלך השבוע שלאחר מכן, הייתי כל כולי בתוך פגישות עם הצוות ועם רופאים על אחותי. ביליתי המון זמן עם אחותי ועם סבתא שלי בת ה-94. 

עכשיו מה עושים?

חזרתי ביום שלישי בבוקר והגעתי ביום רביעי לבית החולים לאחד מהימים הכי קשים בחיים שלי. הרופא שלי אישר שלעובר עדיין יש דופק. דבר ראשון, הייתי צריכה לקבל אישור של וועדה רפואית על הפסקת ההיריון, אבל זה היה מאוחר מדי להתחיל את התהליך באותו היום. נאמר לי לחזור לבית ולהגיע לבית החולים למחרת ב8 בבוקר. במצב שהייתי בו, הייתי שרויה בלחץ נפשי מאוד גבוה ורציתי להתאשפז. רציתי שיראו אותי ב8 בבוקר עם צמיד בית החולים סביב היד שלי שמעיד על כך שאני לא יוצאת מבית החולים עד שההליך הזה יסתיים. אך אחרי כמה שעות בחדר מיון ושיחה נוספת עם רופאת נשים, נאמר לי שאני צריכה ללכת הביתה ולחזור למחרת. אחרי 8 שעות בבית החולים, תשושה רגשית, בעלי ואני הלכנו להיות אצל חמותי, כשהיא הייתה בבית שלנו עם הילדים. 

להילחם או לקבל?

עם לב כבד והצורך לאגור כוחות נפשיים רבים, יצאנו לבית החולים והגענו למשרד ב8 בבוקר. אולם המזכירה לא הגיעה עד 9 וכאשר הגיעה, היא ביקשה ממני להמתין עד שיקראו לי. אפשר רק לתאר את השעות הבאות כעינוי פסיכולוגי. קודם כל, הייתי צריכה למלא מיליון טפסים יחד עם האחות. לאחר מכן הייתי צריכה לראות את הרופא ולחתום על עוד טפסים. לאחר מכן הייתי צריכה לחכות ששלושה רופאים יחתמו ויאשרו את הפסקת ההיריון. כאשר כל זה הסתיים זה כבר היה 3 בצהריים ולא רק שאמרו לי שלא ניתן להתחיל את התהליך באותו יום שהיה יום חמישי, אלא מכיוון שיום ראשון היה ראש השנה, אצטרך לחכות עד יום רביעי הבא על מנת להתחיל את ההליך הרפואי.

אין עוד החלטות

בשלב הזה הבנתי שעד כה ניסיתי לשלוט בסיטואציה שלא הייתה לי שליטה בה בכלל. אך הבנתי כעת ששום שלב בתהליך הזה, אפילו לא מתי, נמצא בידיים שלי, וברור שה’ הוא זה שיחליט מתי התינוק הזה יוולד וכיצד. פתאום קלטתי את המשמעות של המילים בשעה טובה והרגשתי באופן הכי כנה שהעובר הזה היה “אמור להיות בעולם” במהלך ראש השנה. ברגע ששחררתי את השליטה במצב, הכל היה הרבה יותר קל. כאשר חזרתי לבית, ושבת וראש השנה חלפו, הגיע יום רביעי בבוקר וחזרנו לבית החולים.

התאשפזתי, נכנסנו לחדר וחיכינו לרופא המרדים שיזריק לי אפידורל. שמחתי שלא הייתי צריכה להחליט גם על זה, משום שנאמר לי שכמות התרופות שאצטרך עבור הלידה הוא כה גדול, שאין ברירה ואצטרך אפידורל. חיכינו כמה שעות שמישהו יבוא והתהליך לא התחיל טוב. אחרי שני ניסיונות כושלים והרבה כאב, הרופא המרדים עזב וחיפש רופא מרדים אחר. הפעם, לרופא היו ידי קסם וזה עבר חלק. ברגע ששכבתי, הרגשתי את העקצוצים של האזור הרדום. חשבתי: מהבטן כלפי מטה, הגוף שלי מייצג את כל מה שאני מרגישה עכשיו. אני לא בשליטה בכלל, אני לא יכולה לעמוד על שני הרגליים שלי כבר, ואני לגמרי תלויה בה’ ובצוות הרפואי.

אחרי 7 שעות של הקאות, בעיות בבטן שלא ארחיב עליהם, צמרמורות ונקישות בשיניים, עם חום גבוה והתכווצויות קשות, ילדתי בן. בן שלא ינשום אפילו יום אחד בעולם הזה.

ההחלטה הכי קשה

אמרו לי לחשוב על שני דברים לפני שאגיע לבית החולים: האם רצינו לעשות בדיקות גנטיות על התינוק והאם רציתי להחזיק את התינוק? לא הגעתי לאף החלטה קודם לכן. ואז האחות לקחה את התינוק, עטפה ושטפה אותו. שמעתי צעקות, צרחות ובכי וידעתי שזה מגיע ממני אבל זה הרגיש כמו חוויה חוץ-גופנית. שאלו אותי אם אני רוצה לראות או להחזיק את התינוק ופשוט אמרתי, “אני לא יודעת…. אני לא יודעת…” בעלי, אהבת חיי והסלע האיתן שלצידי,רצה להחזיק את התינוק. מאחורי וילון הוא החזיק ונגע בתינוק שלנו. רק כשהרגשתי קנאה עזה אמרתי, “אני רוצה לראות את התינוק שלי!” החזקתי אותו על הבטן שלי וכאשר אני נשמתי, זה היה נראה שהוא נושם יחד איתי. הוא היה כל-כך קטן, כל-כך סגול, כל-כך דומה לפעוט שלנו בבית. זה היה נראה שהוא ישן אולם העיניים שלו לא ייפקחו לעולם. למשך 40 דקות ישבנו שם מחזיקים את התינוק שלנו, מדברים אליו, וזוכרים כל פרט קטן ממנו. כאשר אמרו לנו לבסוף שהגיע הזמן לקחת את התינוק, הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות… לפני שאתחבר יותר מדי לתינוק הזה שלא אוכל להביא הביתה. נפרדנו מהתינוק ובהינו לתוך השקט המפחיד. 

מעל כל זה, הייתה לי טראומה של הרחבה וגרידה (D&C), אבל בסופו של דבר בעלי ואני יצאנו אחרי 16 שעות שילדתי את הבן שלנו שכבר לא חי ושלעולם לא הבאנו הביתה.

החלטות, החלטות, החלטות

בואו נודה באמת. זאת לא הייתה החלטה שלי לגדל עובר למשך 21 שבועות ואז להפסיק את ההיריון. זאת לא הייתה ההחלטה שלי שהתינוק הזה ייקבר ולעולם לא יראה אור יום. אולם הייתי צריכה להגיע לכמה החלטות במהלך התהליך הזה ואין לי חרטות כלל וכלל. אני עכשיו בבית מתאוששת ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על הפנים הללו, הנשמה הטהורה, ועם כל הכאב והדמעות אני יודעת שבסופו של דבר הוא יהיה שלי שוב בסוף ימיי. אני עדיין נמצאת עמוק בתוך העצב אך יחד עם זה, אני רואה הרבה חסד. היו רגעי חסד קטנים לאורך הדרך וכמה רגעים מאוד משמעותיים. גם ברגעים הקשים, ראינו את יד ה’ באופן ברור שוב ושוב ושוב. אני מרגישה כל כך בעלת מזל שיש לי תמיכה רחבה ומשמעותית ממשפחה וחברים. אני מעריכה מאוד את הצוות הרפואי הנהדר שטיפל בי. יש משהו מנחם בעובדה שאני לא לבד ושנשים נוספות חוו דברים דומים ואפילו דברים יותר קשים מזה- לא חסרים אנשים ונשים להזדהות עמם כאשר מדובר על אתגרי פוריות או על הכאב שבאובדן ילדים. יש לי מעט נחמה בעובדה שהתינוק שלי נקבר באופן שלם בארץ ישראל ויכולתי להעניק לו את החסד הזה, למרות שנלקח ממנו הזכות לחיות חיים שלמים עם אמא שלו. 

אני גאה בעצמי על שעשיתי משהו שבחיים לא חשבתי שאוכל לעשות, מודה לבעלי שהוא הכל בשבילי, ומתרגשת להזדמנות (בעזרת ה’) להביא לעולם עוד ילד בריא שנוכל להחזיק, לגדל ולאהוב לעולם. בינתיים, התינוק הזה ימשיך לחיות בזכרונות שלי, בכתיבה שלי, בציור שאמא שלי ציירה לכבודו, בנר הנוסף שאדליק מדי שבת, ובלב שלנו. הוא יחיה לעולם בנשמות שלנו.