ללמוד לנשום: לב שבור ונשים עקרות

כשאנחנו חושבים על עקרות אנחנו חושבים על איברי הרבייה, אבל הלב הוא בעצם “לב העניין”.

כאשר נאמר לך שאת לא יכולה להביא ילדים – את רוצה למות. כאילו מישהו עקר לך את הלב ומעך אותו.

הלחץ מטיפולי הפוריות משפיע על כל חלק בגוף, בעיקר על הלב.

הלב יושב מעל הסרעפת, השריר העיקרי שאחראי על הנשימה. ידעת מה קורה כשמישהו אומר לך שהסיכוי שלך להביא ילדים הוא קלוש עד לא קיים? לבך עוצר רק לשניה. ולשניה את מפסיקה לנשום. אבל התחושה שאת לא יכולה לנשום חוזרת, כאשר את חולפת על פני גם משחקים, שומעת את הצלצול של אוטו הגלידה, או כשמבקשים ממך להחזיק לרגע את התינוק של חברתך. הלב עוצר. מה שאומר שהסרעפת שבנויה כדי לעסות את הלב בכל פעם שאנחנו לוקחים נשימה עמוקה, לא תמיד פועלת, נחלשת, וכך הלב לא מקבל את העיסוי הטבעי הזה ואנחנו מתחילים למות מעט בכל יום.

מפסיקים לנשום, אין דבר לנשום בעבורו.

כאשר הן סובלות את חוסר הנוחות הפיזית של זריקות ההורמונים ובדיקות הדם האינסופיות, נשים שעוברות טיפולי פוריות פונות לארגונים כמו קרן גפן, מרכז פנים ויש תקווה לסיוע ברמה אחרת. אנחנו מסייעות כאשר הרגשות עוד גולמיים והלב כואב. יש אוזן קשבת, כתף לבכות עליה, ומישהו שמזכיר להן להמשיך לנשום במשך ימים, שבועות, חודשים.

וכמובן, זה משפיע על הלב.

בתפקידי כמדריכת יוגה לעיתים קרובות אני שמה לב שלקראת סוף השיעור, כאשר עוברים להרפיה, נשים מניחות את ידיהן על לבן – תמיד מגינות, מגוננות עליו מפני עוד כאב וסבל. אני ניגשת אליהן ובעדינות ממקמת את הידיים שלהן בצדי הגוף כאשר כפות הידיים פונות כלפי מעלה בתנוחה של קבלה. כך, אולי גופן ונפשן יתחילו להתרכך, הקול בראשן ישקוט והן יתמסרו לרגע הזה בו אפשר למצוא שלווה ולבן יוכל לנוח רק לכמה רגעים, או יותר…

כמלווה שלהן בתהליך הזה, אני מנסה להזכיר להן שהחיים יפים, שהן יכולות למצוא שלווה ורוגע שקיימים בתוך כל אחת ואחת מהן. אבל כדי לעשות זאת צריך לפתוח את הלב – מקור האהבה, החמלה והחסד שלנו – לפתוח את הלב אל עצמן ואל העולם הנהדר הזה, אל כל הפוטנציאל שנמצא שם, אל כל הטוב שנמצא שם. ולנשום.

קיידי הררי היא מדריכת יוגה ומלווה בקרן גפן, ארגון שמסייע לנשים להתמודד עם הלחץ סביב בעיות פוריות. הארגון מציע יוגה, טיפולי גוף ונפש וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) לנשים בישראל שעוברות טיפולי פוריות.