כפי שכולנו יודעים, החיים השתנו בצורה דרסטית במובנים רבים עבור כולנו. מאז ה-7 באוקטובר למדנו “שגרה חדשה” שבה השתתפות בהלוויות ובשבעות של צעירים, התנדבות בחקלאות ובענפים שונים, כולם נחרטו במרקם חיי היום-יום שלנו. אנחנו לומדים לנווט בעולם שבו אנחנו לא בטוחים מה יבוא מחר. בכל ההתאמות הללו, למדנו עד כמה אנו חזקים ומאוחדים כאומה. עם זאת, תוך כדי כך, חלקנו ויתרו בטעות על הלגיטימיות שלנו להתאבל על האובדן הפרטי שלנו.

מה הכוונה?

לפני ה-7 באוקטובר, כדולה מוסמכת ללידה ומדריכה להתמודדות עם אבל וטראומה, סיפקתי תמיכה אישית לנשים וזוגות שסבלו מהפלה טבעית, לידה שקטה, אובדן מוקדם של תינוקות ואתגרי פוריות. ב-8 באוקטובר, לוח הפגישות שלי היה ריק. כולם היו מרוכזים באבל הלאומי והרגישו שהאתגרים האישיים שלהם לא משמעותיים בהשוואה למה שעובר עלינו, כאומה.

במאמץ לתרום למערכת התמיכה באבל הלאומי שכולנו הרגשנו, ג’ודי סטנדר (אחות מיילדת מוסמכת והשותפה שלי ב-JRSidebyside) יצאנו לפעולה, וסיפקנו מפגשי זום שבועיים בחינם לנשים בהריון ואחרי לידה שהחרדה שלהן חוסר הוודאות סביב המלחמה הוחמר בבירור בגלל ההריון וההורמונים לאחר הלידה. המפגשים הללו סיפקו מרחב בטוח לנשים לשתף בדאגותיהן, והציעו כישורי התמודדות, אימות לרגשותיהן ועדכונים על חדרי הלידה בירושלים. ההשתתפות הרבה במפגשים יצרה תמיכה מתמשכת במשתתפות רבות.

כשהימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים, והמדינה יצרה את “הנורמלי החדש”, הבנתי שהגיע הזמן לחזור ולתמוך במשפחות סביב האבל האישי שלהן הקשור לאובדן מוקדם של תינוקות, הפלות, לידות שקטות ואתגרי פוריות. אבל הנשים/זוגות היו איטיים מאוד לחזור. כאשר יצרו קשר, כולם ציינו שהם מרגישים אנוכיים תוך התמקדות ב”אובדן המינימלי” שלהם בזמן שהמדינה עוברת כל כך הרבה אובדן וכאב. וואו. לנוכח הצער הלאומי שלנו, המשפחות לא הרגישו שמגיע להם להתאבל על אובדן האישי.

בואו נצלול לזה, כי כולנו צריכים להבין ולעזור למשפחה, לחברים ולקהילה שלנו להבין שמה שעובר עלינו כאומה – אובדן תחושת הביטחון, אובדן החיילים שלנו, עקירת אלפים מבתיהם, כדוגמאות אחדות – כל זה הוא צער לאומי. צער שכולנו חולקים בדרגות שונות, אבל כולנו מושפעים. אבל אישי, לעומת זאת, הוא חוויית האובדן שלנו, בין אם זה אובדן חיית מחמד אהובה, אובדן עבודה, אובדן בית או אובדן של אדם אהוב. כל זה הוא הצער האישי שלנו, צער שאנו חשים גם בזמן שאנו מרגישים צער לאומי. יש לנו את היכולת להרגיש גם וגם; אנחנו רק צריכים לאפשר לעצמנו את המרחב והרשות להרגיש את האובדנים האישיים שלנו.

נוסיף למשוואה הזו שאובדן טרום-לידתי – הפלה, לידה שקטה ואובדן מוקדם של תינוקות – הם אובדנים שאינם מקבלים הכרה עם קבורה, שבעה ושלושים באופן ציבורי, וזה יוצר מסר שקט שהאובדן לא היה “אמיתי” ו”את לא צריכה להתאבל; את צריכה להמשיך הלאה.” נשים רבות מדווחות ששמעו מאנשים אהובים, “את צעירה; את תיכנסי להריון שוב” או “את יודעת שאת יכולה להיכנס להריון שוב” או “איבדת הריון, לא תינוק”. כל ההצהרות הללו מבטלות את עוצמת הכאב והאבל שהאישה/זוג חשים, ויותר מכך, אומרים להם שהם לא צריכים להרגיש רע כי הם לא איבדו תינוק. אבל הם כן איבדו תינוק. ברגע שזוג יודע שהם בהריון, הם מתכננים/חולמים על החיים שלהם כמשפחה כולל הילד הזה. וכשהתינוק מת ברחם או מוקדם בלידה, החלומות שלהם מתנפצים; הם איבדו את התינוק שלהם, הם איבדו את החלום שלהם.

מאז ה-7 באוקטובר, חדרי הלידה בכל בתי החולים ממשיכים להיות עמוסים. למרבה הצער, נשים ממשיכות לעבור הפלות, לידות שקטות, מוות מוקדם של תינוקות, וממשיכות להיאבק גם באתגרי פוריות. החיים נמשכים, והצורך לתמוך במשפחות אלו בהתמודדות באובדן נמשך גם נוכח האבל הלאומי.

לנשים/זוגות שסבלו מאובדן תינוק יקר, אני מקווה שתמצאו את האהבה והכוח לקבל את התמיכה הדרושה לכם כדי לאפשר לעצמכם את המרחב לאבל האישי בזמן שכולנו באבל הלאומי.

למידע נוסף על JR SidebySide:

צרו קשר עם רוז גולדברג

050-234-3767

תעקבו אחרינו

פייסבוק: jrsidebyside

אינסטגרם: jr_sidebyside