במשך כל חיי הטבילה היתה הדבר הזה, האירוע הזה, שהתנשא מעל ראשי. למדתי לראשונה על המקווה כשאמא שלי סיפרה לי איך התגיירה. ידעתי כמה חשובה הטבילה שלה במקווה לתהליך הזה, איך מרגישים המים, איך הרבנים שרו לה ברכות מעברו השני של הקיר, ואיך היא הרגישה כשהיא יצאה. במוחי הצעיר, המקווה היה דומה לשערים הקסומים שקראתי עליהם בספרים. אמא נכנסה פנימה לא יהודייה ויצאה יהודית. זה היה קסם. קסם אלוהי, נצחי, יפהפה. לא הבנתי את הנשגבות הזו עד לחודש שעבר כשסוף סוף הלכתי לטבול בעצמי.

לקראת החתונה שלי לפני שלוש שנים, כל מה שאמא, סבתא והרב דיברו עליו זה מתי אני צריכה לטבול. שבועיים לפני החתונה שלי, מצאתי את עצמי מתפללת לקבל מחזור כדי שאוכל ללכת לטבול. לצערי, אני סובלת מתסמונת השחלות הפוליציסטיות (PCOS) שמשפיעה מאוד על המחזור שלי. אם אני לחוצה, אוכלת יותר מדי סוכר, לא מתעמלת מספיק, או מחליקה לדיכאון קל, המחזור שלי מתארך עוד ועוד. כשלא קיבלתי מחזור בשבועיים האלה לפני כן, הייתי הרוסה. ידעתי שזה אומר שאני לא יכולה לטבול – למרות שבעלי זכה לטבול!

שלוש שנים מאוחר יותר ועדיין לא הייתי במקווה. אבל גם לא היו לי ילדים ולא הריונות. למעשה, כל מה שיש לי להראות על שלוש שנות נישואין זה המון פגישות אצל רופאים – מרפאות הפריה חוץ גופית, אנדוקרינולוגים, מנתחי ידיים – כל רופא שאפשר לחשוב עליו, ראיתי אותם. כל הלחץ והעצב הזה על כך שלא הגשמתי את הדבר היחיד שרציתי כל חיי (להיות אמא), הובילו אותי להתחיל להתפלל שוב. בתפילותי, התחלתי לשאול את ה’ למה זה קורה לנו. למה נשים אחרות מסוגלות להיכנס להריון וללדת ילדים ובכל זאת כל כך הרבה מאיתנו מתמודדות עם אתגרי פוריות בלתי מוסברים? תוך כדי שאני שואלת את השאלות האלה, המחשבות שלי נדדו ופתאום חשבתי בחזרה לרעיון הטבילה. לסינכרוניות המתגבשות והטבילה שסובב אותי מכל עבר.

קודם, החברה הכי טובה שלי שולחת לי כתבה על זוג חברות שהתחילו ללכת למקווה כשעברו אתגרי פוריות, וכמה התהליך היה מנחם עבורן. זה גרם לחברה הכי טובה שלי ללכת למקווה בעיר שלה. אחרי הטבילה באותו הלילה הראשון, היא התקשרה אליי והסבירה לי את כל התהליך, איך זה הרגיש ומה המשמעות עבורה. אם אני כנה, נתקפתי קנאה פתאומית. למה לא הלכתי? מה אני מפספסת?

כמה חודשים לאחר מכן, בעלי ואני ביקרנו את משפחתי בצפון-מזרח ארה”ב, ובמהלך אחת השיחות, התחלנו לדבר על מה זה המקווה ועל חווית הגיור של אמא שלי. שוב התמלאתי ברצון הזה לטבול בעצמי. אבל האם זה מאוחר מדי? תהיתי.

המשכתי להתפלל. המשכתי להתחבר. המשכתי לתהות. התפללתי לקהילה. התפללתי להדרכה. ויום אחד, קיבלתי את זה. עמדתי בסופר היחיד עם אוכל כשר בעיר הקטנה שלי במרכז פלורידה כשפגשתי אישה אורתודוקסית. התחלנו לדבר על המחסור בחנויות כשרות באזור, וזה הפך לשיחה על המסע הדתי של כל אחת. שאלתי איפה היא הולכת לבית כנסת, והיא הסבירה שיש בית חב”ד נהדר ממש ליד הבית שלי. החלפנו מספרים וכמה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי נכנסת לבדי לבית חב”ד ההוא בשבת אחת.

באותה אינטראקציה אחת, כל מערכת היחסים שלי עם ה’, העולם, ועם עצמי השתנתה. ראיתי ממקור ראשון איך החיבור עם ה’ הוביל אותי לקהילה חדשה – כזו שחיפשתי. החלטתי להישען על ההבנה הזו. הדחקתי הצידה את הבלבול והפחד שמעולם לא טבלתי וקבעתי את התור הראשון שלי.

יש כאן רק מקווה אחד, וברגע שהרבנית ראתה שקבעתי את התור שלי לחמש דקות לאחר צאת תשעה באב, היא התקשרה אליי כדי לדון בחשש שלה שלא יהיה לי מספיק זמן להתכונן לטבילה. מה שאמור היה להיות שיחה מהירה הפך לדיון של שעות על טהרת המשפחה. בדרך כלל, כשאני מוצפת במידע, אני נאטמת לזמן מה עד שאני יכולה לסדר ולהבין את הכל. אבל לא זה. עם הטבילה קפצתי יש למים (בלי כוונה למשחק מילים).

אחרי שקבענו מתי יהיה התור שלי בפועל, לאחר שהתחלתי את הבדיקות באותו לילה, הרבנית תיאמה עם הרבנית בבית חב”ד שלי שתתחיל ללמוד יותר איתי. הרבנית שלי לימדה אותי איך להתכונן לטבילה, איך לאמץ את המצווה הזו, ולמה אני נמשכת אליה.

החוויה הראשונה שלי במקווה הייתה יפהפיה. כן, לקח לי כמה נסיונות להגיע לשלוש טבילות כשרות. כן, לא יכולתי לקרוא את הברכה ללא משקפיים ונאלצתי לדקלם אחרי הבלנית. אבל גם, מעולם לא הרגשתי כל כך מחוברת לנשמה שלי ולה’. מעולם לא הרגשתי באופן כל כך מושלם יהודיה. הטבילה לא הייתה התעוררות רוחנית, אלא יותר כמו השלמה רוחנית. זה המקום שבו אני אמורה להיות. אני מבינה למה המצווה הזו כל כך חשובה. אני מבינה שאף פעם לא מאוחר מדי להתחיל. אני מבינה שהיהדות עוסקת בפרטים. זה קשור למה שאנחנו יכולים לעשות, לא במה שאנחנו לא עושים. אנחנו קדושים. ה’ יצר אותנו קדושים וטבילה במקווה היא דרך עבורנו להתחבר אליו.

אלכסנדרה היא עורכת דין, כותבת, פעילה למען סוכרת, ויצירתית שמתחברת מחדש ליהדותה. היא גרה במרכז פלורידה, ארה”ב עם בעלה והכלבה וונדי.