על הלכות צניעות

ברצוני להבהיר כמה דברים בעקבות המפגש שלנו לפני כחודש. למי שלא היה, עסקנו במקורות מהגמרא (בבלי נדרים כ.-כ:) והשלחן ערוך (אורח חיים סימן רמ’ ואבן העזר סימן כה’). ראינו את המחלוקת בגמרא בין ר’ יוחנן בן דהבאי, שאוסר ארבעה דברים (בינם מין אוראלי על האישה ו/או תנוחות שונות או מין אנאלי), לבין ר’ יוחנן שמדבר בשם חכמים ומתיר הכל. למרות שבגמרא עצמה שיטת ר’ יוחנן בן דהבאי נשללת לחלוטין, שיטתו חוזרת וניעורה בספרי ההלכה, ועולה שם מתח מאוד עמוק וגורף בין השיטה הסגפנית האוסרת לבין הצד המתיר את הכל בין איש ואישה נשואים זה לזו.

נאמר לי שאולי חלק מהנשים עזבו את השעור עם הבנה מוטעת שבאתי לאסור דברים. אז קודם כל אבהיר—למרות שאני לא פוסק ומטרת השעור לא היתה לפסוק הלכה—העמדה שאני נוקטת בה, ושאותה למדתי ממורי, היא שהכל מותר ובלבד שזה מתרחש בהסכמה הדדית של בני הזוג, ושהאישה טהורה. בלשון הרמ”א (אבה”ע כה:ב) שמצטט את הטור

“ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים… ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי…” זוהי השורה התחתונה של הלכה למעשה (ובזה דילגתי בכוונה על המשפט סיום, והסתייגות, של הרמ”א).

הנושא של מיניות וההתיחסות אליה בטקסטים יהודיים הוא נושא רחב מאוד, ומה שאני מבקשת לעשות פה הוא רק להבהיר כמה נקודות סביב השאלות האלו שייתכן ועלו בעקבות המפגש:

* למה בחרתי ללמד טקסטים כל כך טעונים? למה לא רק לחפש את הטקסט שאומר מה שאנחנו רוצים לשמוע (גם שהכל מותר, וגם מדבר במושגים כמו זוגיות, הנאה ועונג)—בהנחה שאכן טקסט כזה קיים—וללמוד אותו?

* אם אני חושבת שמבחינה הילכתית הכל מותר, למה בכלל לדבר על הצד האוסר? זה רק מגביר את תחושת ה”חטא” למי שעושה מה שמותר, ואף עלול להגביר ריגשות אשמה ללא כל צורך?

* איך מבחינה מעשית ומחשבתית ניתן להתמודד עם המתח החזק שאכן קיים ברוב הטקסטים המכוננים?

אנסה בע”ה להתחיל להסביר את התשובות שאני נותנת לעצמי כשעולות שאלות אלו תוך כדי הלימוד:

על המבט ההלכתי: השעור לא תוכנן עם היעד של הלכה למעשה, ולכן התמקדנו לרוב בלמוד המקורות ולא בשורה התחתונה של פסק הלכה. מאידך, חשוב לי להבהיר את הפסק שאני קיבלתי בעניינים אלה, והוא שבעצם הכל מותר בין איש ואשה, כאשר האשה טהורה והפעולות נעשים מתוך הסכמה הדדית. זאת אומרת, לענייננו, שמותרת כל התנוחות ליחסי מין, מותר מין אנאלי, מותר מין אוראלי (על כל אחד מבני הזוג), ומותרת הסתכלות באיברי מין. מותרת אף הוצאת זרע מחוץ לנרתיק כשזה נובע מהאהבה והעשיה המשותפת של בני הזוג, וכאשר זה לא הופך להיות הנורמה; זאת אומרת, בגסות, שאחרי סוף החיים אם נספור את כמות המיניות של זוג נראה שלרוב (יותר מ50%) הם קיימו יחסים עם שפיכה לתוך הנרתיק ובמיעוט (פחות מ50%) עם שפיכה לחוץ. ייתכן שאף יהיו תקופות שבהם שפיכה לחוץ היא הנורמה, אבל אנו מסתכלים על מכלול החיים. מעבר לזה, אין הירארכיה, ואין שאיפה למידת חסידות בהימנעות מאקטים מסויימים. עיקר התכלית הוא התקרבות בין בני הזוג והנאה משותפת—כל מה שיוביל לקרבה והנאה זו, מותר ורצוי. כמובן שכמו בכל דבר הלכתי, רבו בתחום הזה העמדות ההלכתיות השונות, ולכן על כל זוג להחליט לעצמו על בסיס עיון במקורות או שיחה עם הרב שלהם—כל זוג לפי דרכו ונוחיותו.

על המתח שעולה מן המקורות: למרות פסק ההלכה המקל שאני דוגלת בו, חשוב מאוד בעיני שנכיר במקורות שלנו ובמתחים הקיימים אף בהם. זאת אומרת, שנהיה בטוחים מספיק בעמדה ההלכתית שלנו שגם יהיו לנו הכלים להתמודד עם טקסטים שמתנגדים לעשיה ולתודעה שלנו. כל עמדה הלכתית שאנו סומכים עליו אך ורק משום שלא ראינו את המקורות המנוגדים לה היא לא עמדה הלכתית אמינה. ובמיוחד בתחום המיני, מקום שרבו דעות סגפניות ו’אנטי’ות, חשוב להכיר בדעות האלו ולא להשלות את עצמינו שהם רק קיימים בנצרות ולא ביהדות. מי שחי מבלי לראות את מגוון המקורות ורואה רק ורסיה מטויחת (whitewashed), עלול באמת להבהל לנוכח מגוון המקורות. ולא עוד, אלא שבמיוחד בנושא שלנו, המקורות הקשים (לדוגמא, השלחן ערוך) הוא לא איזה טקסט מעורפל, מוסתר, או חסר חשיבות. השלחן הערוך הוא טקסט שאנו לא יכולים להתעלם ממנו. בכמעט כל תחום אחר זהו הטקסט שלאורו אנו חיים!

מפה עולה שאלה חזקה וחשובה: איך אנחנו באמת מתמודדים עם מקורות אלו שהרבה פעמים אומרים להיפך ממה שאנחנו מאמינים? איך ניתן לחיות עם זה שבהלכות ברכות או תפילה או שבת אני באמת חיה על פי השלחן ערוך ובתחום המיני לא? אני חושבת שיש כמה דרכים שאפשר להתמודד עם שאלות אלו (ובהתמודדות אני לא מתכוונת למשהו שרודף אותך תמיד מבחינה פסיכולוגית, אלא למשהו שחושבים עליו, מתמודדים ואז משלימים). קודם כל—על אף שלא פוסקים הלכה רק על בסיס הגמרא—נורא חשוב לחזור לגמרא. וכשרואים ניתוק בין הגמרא לבין פוסקי ההלכה, זה אומר משהו. כשהשלחן ערוך גם פוסק נגד גמרא מפורשת וגם סותר את עצמו—זה אומר משהו גם על השלחן ערוך עצמו ועל המתח שהרגיש בענין, וזה גם מצביע על הפסק שלו בתחום הנוכחי כייחודי. ודרך אגב אזכיר שזה לא רק השלחן ערוך, אלא כבר בטור קיים כמעט אותו מתח (אלא שהטור אולי נראה יותר מודע לקושי ולסתירה, ולכן מנסה לתרץ את עמדתו ההלכתי לאור הגמרא. ואין כאן מקום להאריך.)

על טקסטים הילכתיים שמדברים מעבר לאקט עצמו על שאלות של הנאה ועונג: קודם כל, אני רוצה להתנצל על זה שהכותרת באמת היתה לא-מדויקת. בע”ה אם תהיה היענות, אתיחס לשאלה הזאת, ואביא כמה טקסטים מסוג זה.

אשמח לתגובות,

ג’ני