ביליתי שעה בניחותא בהכנות לטבילה. הסרתי בקפדנות כל סימן ללק, שייפתי את הציפורניים והתקלחתי. התמקדתי בחלקים בגבי שיותר קשה להגיע אליהם.
כאשר לקחתי מגבת כדי ללכת מחדר ההכנה אל המקווה ראיתי את השתקפותי במראה. הבחנתי בעגילי הזהב הקטנים שנצצו על תנוכי אוזניי.
מחשבה: האם עליי להסיר את העגילים?
יש לי חמישה נזמים ושלושה עגילים שנמצאים באוזניי תמיד. מעולם לא הסרתי אותם. עמדתי לפני המראה והתבוננתי בעצמי.
הסרתי את כל העגילים בזהירות, הסתכלתי כיצד אוזניי מאבדות את הכוכבים ואבני הלשם שהכנסתי לתוכן לפני שנים.
שוב הבטתי בעצמי.
האישה שבמראה נראתה חסרת הגנה: עירומה, נקייה, וחפה מכל קישוט.
היא שיקפה את הרגשתי הפנימית מזה חודש: חשופה ופגיעה.
נכנסתי אל החדר שבתוכו המקווה, והרגשתי באור החם שמילא את החלל. החזקתי בידי את התפילה שרציתי לומר בזמן הטבילה.
צעד אחר צעד הלכתי אל המקווה.
רגשות של פחד, סקרנות ותקווה חלפו בגופי.
פחד שלא תהיה משמעות לטבילה.
סקרנות – מה תגלה פעולת הטבילה. מחשבה מטורפת למחצה “אם אני לא מרגישה כלום, האם אני מתרחקת מה’?”
תקווה שטקס הטבילה יוכל להכיל אותי על הכאב שלי, על האובדן שלי ועל המעבר שלי.
הופתעתי מכך שהמים משכו את גופי בשעה שירדתי פנימה. בכל מדרגה שירדתי אל המקווה, נכנסת עמוק יותר ויותר, הרגשתי את משקל המים המושכים אותי.
לבסוף עמדתי על המדרגה התחתונה.
נשמתי נשימה עמוקה.
הברכה נשמטה מפי בשעה שרגלי עזבה את המדרגה והניחה לכל גופי להיות מוקף במים.
והרגשתי… כלום.
זהו?
היכן הוא הרגע הגדול של קדושה ומשמעות שסיפרו לי עליו כעל “חווית המקווה של האישה”?
טבלתי עוד כמה פעמים, שבהן כללתי את הכוונות ואת הברכות שקיבלתי בדפים מנוילנים שנשענו על שפת המקווה.
נשארתי במים וחיכיתי.
חיכיתי למה? פשוט… חיכיתי.
לבסוף החלטתי לצאת. הגיעה הזמן להתקדם בסדר היום שלי, ועמדתי לטוס לישראל בתוך 48 שעות.
כאשר עמדתי שוב על המדרגות והתחלתי לעלות, שוב הרגשתי את המשיכה של המים ואת המשקל שלהם, כאילו המקווה עצמה אמרה לי: אל תעזבי, עדיין לא.
לאחר שיצאתי מן המים, ישבתי בפינת החדר, בכיסא שפנה אל המים. הבאתי איתי את היומן שלי, ובהיתי בדף, בתקווה שתחושות של אלוהות וקדוּשה יגיעו אליי כדי שאוכל לספר סיפור עוצר נשימה על חוויותיי לאחר הטבילה.
כלום.
במקום זה שרבטתי מחשבות והרהורים קצרים ופניתי לחזור אל חדר ההלבשה. לאחר שהייתי לבושה וענדתי שוב את העגילים שלי, הבנתי עד כמה הדברים הרגישו כמו שריון, שמגן עליי. החפצים החזיקו בי כשם שמי המקווה הקיפו את גופי.
כאשר יצאתי מן המקווה קראה אליי הבלנית: ‘האם תפסת את סופת הרעמים?’ בלי שידעתי על כך דבר, כאשר הייתי בתוך המים זעזעה סופת רעמים את המקווה וגשם הציף את העיר.
העולם טבל יחד איתי.
Leave A Comment