כמה שאני לא אוהבת ללכת למקווה, יש היכרות מסוימת עם המקווה שלך. קירות המקווה מוכרים. אני יודעת איפה הצבע על הקיר מתקלף. אני יודעת איזה סבונים ושמפו יש להם, אני יודעת כמה מדרגות אני צריכה לרדת, אני יכולה לחזות מה הטמפרטורה של המים הולכת להיות, שאני הולכת להיכנס ולטבול. אולי אני לא אוהבת שהצבע מתקלף, אבל לפחות יש את הנוחות שבהיכרות.

אני גם יודעת למי אני הולכת להראות את האחוריים הסקסיים שלי. יצרנו סוג של מערכת יחסים אינטימית. היא בוחנת את הגב שלי ואני מעמידה פנים שאני במקום אחר. בכל מקום אחר. וזה עובד בשביל שתינו.

ועד כמה שאני לא אוהבת את המקווה נהיה לי נוח למדי עם המקווה השכונתי שלי והבלניות שאיתן יצרתי קשרים. (למעשה, הבלניות שלי מדהימות ושאפו ענק להן!!)

הבעיה נוצרת כשאני צריכה לטבול במקום בו אני לא מכירה איפה בדיוק הצבע מתקלף. איפה אני לא יודעת איזה סוג של סבונים ושמפו יש. איפה אני לא יודעת באופן אינסטינקטיבי את מספר המדרגות שעליי לרדת. כשאני לא יודעת את טמפרטורת המים, ואני לא יודעת למי אני אראה את האחוריים הסקסיים שלי.

זה יכול לקרות בחופשה, בחג, בשבת אצל ההורים או בכל זמן אחר שבו אני לא בבית, ואני צריכה לטבול.

אני לא אומרת ששינוי הוא רע. לגלות מקווה חדש יכול להיות מרענן. מעודד. מסקרן, ואפילו מאיר עיניים. עם זאת, זה דורש מידה מסוימת של קבלה ונכונות מסוימת להיות פתוחה לדברים חדשים, לאנשים חדשים ולחוויות חדשות.

פעם אחת במקרה נאלצתי לטבול במקום רחוק מהבית שלי. במקום קרוב לארץ עוץ (השם כמובן שונה). המקווה היה מבנה מעוצב להפליא שהיה מרווח ומאוורר. היו בו ארונות מעוצבים להפליא עם שמפו וסבונים יקרים. שהיו זמינים לשימוש. הריחות היו מזמינים, והמוזיקה הייתה נעימה. המגבות היו גדולות ורכות, הן כיסו את כל הגוף שלי, ולא התכווצו על אף חלק בגופי. הבלנית עצמה הייתה מקסימה ואמרה לי “יש לך את כל המקום לעצמך. תתקשרי אלי כשתהיי מוכנה.”

זו הייתה חוויה כל כך מדהימה של פינוק עצמי ורוגע, שבקלות יכולתי לראות את עצמי זוכה לפינוק מסוג זה מדי חודש. המקווה היה גדול. מרווח. לא קלסטרופובי והייתה רמפה. ללא מדרגה אחת. אפילו היה להם מפל מים. הכל היה מושלם.

מלבד.

לא היה צבע שהתקלף מהקיר. היו שמפו וסבונים ולמרות שהם היו יקרים, הם לא היו מה שהתרגלתי אליו. הבלנית הייתה מקסימה. ממש מקסימה. אבל היא לא הייתה הבלנית שלי. היא לא הכירה את כל המוזרויות הקטנות של “טובה” כשטובה הולכת למקווה. היא לא ידעה על כתם הלידה על הגב שלי שאני כבר לא צריכה להסביר לבלנית שלי, כי היא מכירה אותי ובדקה אותי ב-20 השנים האחרונות.

אז, בעוד שאני נהניתי מאוד מהחוויה (מי לא?) אני בהחלט יכולה להזדהות עם המשאלה שדורותי הביעה בסוף הקוסם מארץ עוץ. “אין כמו בבית.” אבל לפעמים צריך ללכת לארץ עוץ כדי להבין את זה.

בכל פעם שנוסעים למקום זר, נהוג לאמץ את מנהגי המקום. ומנהג אחד שלקחתי מארץ עוץ הן המגבות הגדולות והרכות. תאמיני לי. זה היה שווה את זה, רק בשביל זה.

 

טובה גולדמן, נשואה באושר לבעלי הנפלא ואמא ל-7 ילדים מדהימים ו-3 חתנים מדהימים ו-2 חצאי נכדים. (כן ירבו). אני מאמינה בכוחם של הומור והשראה ויצרתי מוצרים שיתנו ליומיום שלכן רוח גבית ויעלו חיוך על הפנים. אני מרגישה זכות לחלוק את המחשבות שלי על המקווה דרך מרכז עדן. ליצירת קשר ישיר שלחו לי וואטסאפ בטלפון 054-7558498