טוב מבפנים

היה זה יומי הראשון בלימודים לקראת התואר השני, ואחד המרצים ביקש מאיתנו להסתובב בחדר ולהציג את עצמנו, ולחלוק זה עם זה את הסיבה שבגללה הגענו ללימודי עבודה סוציאלית. היינו קבוצה מגוונת, ולכל אחד סיפור אחר על הסיבה לבחירה בעבודה סוציאלית ומה הוא מקווה לתרום בתחום הזה. רובנו היינו נשים, בשנות העשרים, והתחלנו ללמוד לתואר השני סמוך לסיום הלימודים בקולג’.

לאחר שהסתיים השיעור שוחחתי עם לארי (שם בדוי), אחד מחבריי החדשים ללימודים. ללארי היה סיפור מרשים מאוד. הוא חזר ללימודים לתואר בעבודה סוציאלית בשנות השישים המאוחרות לחייו אחרי קריירה ממושכת כעורך דין, מפני שאף על פי שהוא הצליח מאוד בעבודתו, הוא חש צורך לתרום לחברה בדרך שונה והחליט לחזור ללימודים.

צעדנו יחד והחלפנו רשמים מן היום הראשון והשיעור שהסתיים זה עתה.

“רחל, אני יכול לשאול אותך משהו”? הוא פנה לעברי והנמיך את קולו ללחישה. “אני מרגיש שנשמעתי ממש טיפשי כשהצגתי את עצמי לכיתה… מה דעתך?”

מה חשבתי בזמן שהוא הציג את עצמו? למען האמת, חשבתי שהוא נשמע באמת מעניין, ומאוד הסתקרנתי לשמע הבחירה שלו להחליף קריירה בשלב הזה בחייו. חשבתי על מה אני אגיד כשיגיע תורי להציג את עצמי. וחשבתי על מה שאוכל בארוחת הצהריים לאחר השיעור.

השבתי לו, “למעשה, הדברים שלך היו מצוינים. לקבוצה שלנו יש מזל שאתה חלק מאיתנו”. ראיתי את קווי הדאגה על פניו מתרפים מעט. המשכנו בדרכנו, ובאמת הייתה ברכה בכך שלארי היה בכיתה שלנו. היו לו חוויות ולקחי חיים מדהימים והוא הביא נקודת השקפה מיוחדת במינה אל הדיונים המשותפים. איבדתי את הקשר איתו ולא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו מאז שסיימנו את התואר, אבל לעולם לא אשכח את האנקדוטה הזאת.

כאשר לארי שאל אותי מה חשבתי על הדברים שאמר, היה זה אחד מן הרגעים שלימדו אותי רבות על חוסר ביטחון, על מודעוּת עצמית ועל השלכה (פרויקציה). העובדה היא שהצורה שבה החיים שלנו נראים על הנייר – או הדרך שבה אנשים אחרים רואים אותנו – והדרך שבה אנו חווים את החיים בחוויה הפנימית שלנו אינן זהות.

בתורה, כאשר בני ישראל שלחו מרגלים לתור את ארץ ישראל, חזרו המרגלים ודיווחו: “… לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ … וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם”. (במדבר יג לא-לג)

הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ושופטים את עצמנו משפיעה לעתים קרובות על האופן שבו אנו חושבים שאחרים רואים אותנו. מודעות עצמית ומאבקים בדימוי גוף נפוצים בקרב נשים, והם יכולים להחריף בגלל שינויים הכרחיים שמתרחשים במהלך החיים. הוספה במשקל, הזדקנות, פצעי בגרות, שינויים הורמונליים, מחלות – כל אלה גורמים לתשומת לב מוגברת לגוף ועלולים להציף מנעד רחב של מחשבות ורגשות.

ראיתי מקרים רבים שבהם חוסר נוחות של אנשים בנוגע למראה שלהם הוביל אותם לבידוד ולהימנעות מפעילות חברתית, או שהם מצאו את עצמם מוצפים בדאגה אובססיבית לגבי מה אחרים חושבים על המראה שלהם. התלבשות הופכת לפעולה של הסתרה במקום למעשה של הבעה עצמית; הסתתרות במקום חגיגה. צילומים? טוב, תשכחו מזה. אבל במצב של המדיה החברתית כיום לא רק שקשה מאוד להימנע מלהיות מצולמים, לעתים קרובות לא מבקשים את רשותך לפרסם תמונה שלך. חברותיי ואני מתבדחות על כך ש”ימים גרועים לשׂערות” מתועדים כעת לנצח, ולא רק באלבום התמונות הפרטי שלך בבית.

אומנם מחמאות יכולות לגרום לנו לחוש טוב זמן מה, אבל כדי להיות יותר בטוחים בגוף שלנו יש לעבוד עבודה פנימית. לעתים קרובות לא די בחיזוק חיצוני על מנת להבריא לגמרי דימוי גוף פגוע. חוסר ביטחון פועל בדרך כלל כך שלא משנה כמה חיזוקים אנחנו מקבלים מאחרים, דברים ששמענו בעבר ממשיכים להדהד, והקול שאומר “זה לא מספיק טוב” הוא קול עיקש שקשה להשתיקו.

מה יכול לעזור? כדאי להסיר מעלינו את הדברים ששמענו בעבר, להבין מאין הם באו, איזו מטרה הם שירתו, ולהחליט האם אנחנו מוכנים להיפרד מהם. בדרך כלל יש רגשות סותרים כאשר באים לשחרר דפוסי חשיבה מוכרים, גם כאשר הם מזיקים ועומדים בדרך להרגשה טובה יותר. אנחנו נמשכים למוּכּר ולשגרתי. אם תחשבו על זה תגלו ששינוי הוא הפנטזיה הגדולה ביותר שלנו – אבל גם הדבר שממנו אנחנו חוששים ביותר.

ואולם, אנחנו יכולים להיות יותר נדיבים כלפי עצמנו כאשר אנחנו מבצעים הערכה עצמית. אנחנו יכולים ללמוד להתבונן על עצמנו בחמלה ובאהבה, מתוך קבלה ובהכרה שזה אכן טוב. אנחנו יכולים לחבק את מי שאנחנו, וגם אם עדיין יהיו רגעים של דאגה ומחשבה כיצד אנו נראים, התגובה המרגיעה והבטוחה תוכל לבוא מתוכנוּ.