Photo: Chris Liu, Unsplash

הייתי בת 14. התעוררתי בבוקר שבת אחד בכאב מייסר. אמי מיהרה להתייעץ עם רופא מקומי שהמליץ להתקשר לאמבולנס. הובהלתי לבית החולים ונותחתי באותו לילה.

קרום הבתולים שלי לא היה מנוקב. זו הפרעה מולדת שבה לקרום הבתולים אין פתח ועל כן הוא חוסם את הנרתיק. הייתי מקרה של אחת מ1,000 או אחת מ10,000 – תלוי את מי שואלים. לא תמיד זה מוצלח להיות מיוחדת. כאשר התאוששתי אחרי הניתוח, הרופאה העבירה אותי לטיפולו של צוות האחיות ואמר: אל תדאגי, את עדיין בתולה. בערך שמונה שנים לאחר מכן רציתי לחזור לאותו יום ולטלטל אותה. תוציאי את הכול! תסירי את הדבר הארור הזה.

הייתי בת 22. שמונה שנים אחר כך, כל הסיפור כאילו לא היה; התחתנתי וקיבלנו החלטה משותפת ומוּדעת לא לקיים חיי אישות מלאים בליל החתונה. וטוב שכך. ניסינו פעם או פעמיים במהלך ימי שבע ברכות, אבל לא התקדמנו. לא חשבנו שצריך לחשוש למשהו.

ואז כבר נלחצנו. משהו היה לגמרי לא בסדר. או – כפי שאני ניסחתי את זה – אני בוודאי בתולה למהדרין מן המהדרין, ואני שווה יותר פָּרות. אפשר לנסות רק עד גבול מסוים לפני שמוותרים. ההרגשה לא הייתה של פעולה נורמלית משום סוג שהוא. הוא אפילו לא התאים בתוכי, הרגשתי כאילו יש חומת בצורה של שרירים בתוכי. ועד כמה אפשר לגשש בלי לפנות לעזרה? עברו חודשיים לפני שמישהו הבין. דיין סימפטי הפנה אותנו למכרה גינקולוגית שקיבל אותנו במהרה. עד אז אמרו לנו תיקחו דיאזפאם (וליום) או תשתו קצת יין.

היא התייחסה אלינו ברצינות. שמחתי כל כך לשמוע שאנחנו לא משוגעים!! היא בקושי התאפקה מרוב רצון לבדוק אותי בדיקה פנימית. לא הייתה כל דרך שבה יכולנו להתמודד עם הבעה בעצמנו. היה משהו מאוד משחרר באמירה שלה שזהו המקרה הקשה ביותר שבו נתקלה. לכל אחד יש משהו יוצא דופן – וזה היה המקרה שלי, לצערי.

התברר שמה שקרה בעבר הוא שהרופאה המנתחת ביצעה חתך במקום להסיר את כל קרום הבתולין. זה הספיק בשביל שדם הווסת שלי יטפטף החוצה לאטו, וזהו זה. זה לא היה מספיק כדי לקיים יחסי מין. ומתברר שקרום הבתולין היה קשוח למדי. בלתי חדיר.

לאחר כחודש הסירו את קרום הבתולין שלי בניתוח, ולאחר שהצלקת הגלידה התחלתי להשתמש במפסקים נרתיקיים כדי להרחיב את הנרתיק ולהרפות את השרירים הפנימיים. היה מרגיז ומשעמם לפנות זמן לעבודה (?) הזאת. הדבר הפך את יחסי המין למטלה. זה היה משהו שהייתי צריכה להכין את הגוף שלי לקראתו, לרכך אותו כמו שמרככים גוש בשר נוקשה, ולהפוך אותו למשהו אחר, שיוכל לקבל גבר, ויום אחד אפילו ייהנה מזה. התלוצצנו על ביטויים כמו לקלוט הריון ולעשות אהבה, מפני שעצם התחלת ההתעלסות הייתה משימה בפני עצמה.

ואז, כשישה חודשים לאחר הולדת ילדנו הראשון – כן, הריתי חמישה חודשים אחרי הניתוח – עברתי ניתוח נוסף כדי להסיר את רקמת הצלקת ואת הקרום שהקיף אותה וגרם לי כאב עצום. המתח והחרדה התעצמו וגרמו לי למצוקה ששלחה אותי הביתה עם מתנה שנקראת וגיניסמוס. איזה כיף.

וגיניסמוס הוא מצב שבו שרירים לא רצוניים מתכווצים ומונעים חדירה לנרתיק. זה יכול לקרות כאשר רופאה בודקת עם מפסק (אני הרגשתי שאני מתה), אבל בדרך כלל קורה בעת קיום יחסי מין. הסיבה העיקרית לווגיניסמוס היא הפחד שהחדירה תכאיב, ואחרי כל מה שקרה לי, היא אכן הכאיבה. מאוד. הכול כאב. זה תמיד כאב. רציתי להוציא לעצמי את הקרביים ואת הנרתיק.

ככל שחלף הזמן היה לי יותר ויותר קשה לנתק את עצמי מן ההשפעה המחזורית של החרדה. בלשון המעטה אפשר לומר שיחסי מין הם חלק עיקרי באהבה ובחיי הנישואין. ואולם במשך זמן רב הצלחנו לקיים חיי נישואין עשירים ואוהבים עם מעט מאוד יחסי מין. מצאנו דרכים שונות להביע אהבה ולקבל הנאה מינית. אחרי ככלות הכול, משמעות הווגיניסמוס לא הייתה שאינני בוטחת בבן הזוג שלי. הוא האיש שאני בוטחת בו יותר מכול. זה היה המוח שלי, שהתעסק בגוף שלי והפריע לחיי.

הוא מעולם לא הפעיל עליי לחץ. לא הייתה היסטוריה של התעללות מינית או של תקיפה שגרמה למצב שלי, אם כי בעלי הודה בשלב מאוחר יותר שהוא היה במצוקה רבה מפני שהוא הרגיש שהוא אונס אותי, והיה קשה לשמוע את הדברים, קשה כמעט כמו הכאב הפיסי.

מעגל הטראומה לא הרפה. פנינו לייעוץ וניסינו תרפיה. השאלות היו פולשניות מדיי בשבילי ולעתים קרובות נאטמתי ולא השתתפתי. לפעמים התשישות פשוט גרמה לי לדחייה. חודשים עברו, שנים חלפו, ובלי להרגיש עברו עוד שמונה שנים. שש עשרה שנים לאחר הניתוח הראשון, ושש או שבע שנים אחרי הניתוח השלישי. היה עליי להודות שהמצב נראה חסר תקווה.

הייתי בת 30. אמא לארבעה ילדים ותינוק. הגעתי לבדיקה שגרתית שישה שבועות לאחר לידה, ו… לא הרגשתי את המפסק. שמונה שנים עברו והבנתי שהכול נגמר. פשוט ככה. עד היום אין לי מושג מה קרה. הרופאה המסכנה לא הבינה מה קרה. לא היו לי מילים נכונות להסביר. בכיתי כשנכנסתי למכונית. בכיתי כשחגרתי את התינוק בכיסא. היה נפלא להרגיש כל כך נורמלית.

אני בת 38. עברו שמונה שנים, ואני מתאמצת להיזכר בפרטים הקטנים. מה קרה, מתי ולמה, כיצד הרגשתי, ואני נוטה לחסום את הזיכרונות הלא נעימים. הבעיות שלנו נצבעו מדי יום, אבל היה עלינו גם לכבס אותן, להתקדם. הצטרכנו ליהנות בדרכים אחרות, להיות נורמליים בצורה שונה – או שהיינו משתגעים. החיים היו מלאי מתח, צער וכאב; אולי זאת הייתה הדרך המוזרה ביותר לבנות בסיס יציב, אבל הבסיס אכן היה יציב. יכולנו לזרוק זה לזה בדיחות ועלבונות מזויפים על הגוף והמוח המוזרים שלנו.

אנשים אומרים שחיי מין בעשור השני לנישואין הרבה יותר ממלאים. בשבילנו זאת הייתה הזדמנות שנייה. ממש כאילו התחתנו מחדש.