גל גדות ואני

בנוגע לטהרת המשפחה:

אני לא יודעת אם אני כמו כולן, זה נושא שלא כל כך מדברים עליו, במיוחד לא מפרסמים אותו לקבוצות וואטאפים וכדומה… אבל בכל זאת אני מרגישה את הצורך לכתוב בעיקר כי אני מרגישה שברגע שאני מבהירה לעצמי את הנושא זה בע”ה יעזור לי להתמודד איתו יותר טוב. ואם בע”ה זה נוגע לאנשים אחרים וזה יכול לעוזר לעוד נשים… איך אומרים? רווח נקי.

אז אני אגיד את זה הכי דוגרי שרק אפשר: אני לא אוהבת את המקווה. פשוט לא אוהבת.  במיוחד אחרי הקביעה שקיבלתי על עצמי זה הפך להיות עוד יותר סיוט. נכון שזה אמור להיות חוויה רוחנית, חוויה מחדשת,  חוויה מטהרת, חוויה מרעננת, חוויה  מתקנת. כאילו שנולדים מחדש… אבל הרבה פעמים זה פשוט חוויה מעצבנת. או יותר גרוע מכל זה, חוויה של כלום. אני מגיעה למקווה אחרי כל ההכנות אחרי כל הצפייה, התשוקה, ומחכה להרגיש “משהו” ואני מרגישה כלום. פשוט כלום. הרגשות היחידים שכן שלפעמים יש לי זה עצבים, קור (גם פיזי וגם נפשי), לחץ ואפילו לפעמים כעס. ושוב ושוב אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת. “איך מצווה שכל כך חשובה, כל כך חביבה, כל כך משמעותית לקיום של עם ישראל, איך אני לא מצליחה להרגיש משהו חיובי כלפי המצווה המדהימה  הזאת?” אני יודעת מה אני אמורה להרגיש. אני שומעת את כל הסיפורים המדהימים האלו, אני יודעת ואני רואה מה זה עושה לאיש שלי אחרי שהוא טובל במקווה. הוא יוצא מן המקווה רגוע, מרענן, מחודש, “כאליו שנולד מחדש” בדיוק כמו שאמורים לצאת.

וכשהאיש שלי מתאר לי מה עובר עליו אחרי טבילה במקווה באמת מתעוררת אצלי סוג של קינאה. למה אני  לא זוכה להרגיש ככה? הרי זה מצווה שלי לא שלו.  מצווה שאני מחויבת לעשות אותו חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה ואני עדיין לא מצליחה לעורר בי איזה נקודה חמה כלפיה! וזה לא שהתפללתי, התחננתי, דרשתי, צעקתי ובקשתי שאני אצליח להרגיש “משהו חיובי”.  באיזשהו זמן נתתי לעצמי רשות להרגיש איך שאני רוצה כלפי המצווה הזאת. אך בכל זאת הרגשתי את החוסר.  אז התחלתי לחקור, לקרוא, ללמוד להתעניין יותר לעומק על המצווה המדהימה הזאת. 

אני לא אי שם בהתלהבות של המצווה. אני פשוט אשתף במה שנגע בי: מצווה שעושים אותה כל הזמן אני קוראת לה מצווה של גבורה. אני עושה אותה גם אם אני לא רוצה, גם אם לא בא לי, גם אם אני בעצביים על האיש שלי וכל העולם ואשתו. אני עושה אותה כשקר לי, כשחם לי, אני עושה אותה כשאני חולה, כשאני מקבלת קביעה ממנה, ואני ועושה אותה גם כשאין לי חיבור רוחני משמעותי למה שאני עושה. עצם העשייה של המצווה הזאת בונה אצלי קומה של גבורה.  אז אני גיבורה.  אני יכולה לחיות עם זה. 

עצם זה  שאני עושה את המצווה הזאת כל חודש ומנסה לדייק בכל פרטיה ודיקדוקיה כל חודש כל פעם מחדש, מראה לי שאני יציבה, לוקחת אחריות, עומדת במילה שלי, ומאמינה ומבטלת את עצמי  למשהו שהוא יותר גדול ממני. אני יכולה לחיות עם זה גם.

וכשאני טובלת במקווה, טמון בי כוחות של דורי דורות שאני אפילו לא יכולה לדמיין עד איפה זה מגיע או עד איפה זה משפיע. זה נוגע לי במיוחד עכשיו כשאני רואה את ביתי בהריון. הטבילה שלי לפני 22 שנה השפיעה ישירות על העובר שהיא מחזיקה עכשיו בבטן, כמן שהטבילה שלה ישפיע ישירות על ילדיה לעתיד לבוא. כמו שהטבילה של אמי השפיעה ישירות עליי. והטבילה  של סבתא שלי, וסבתא שלה והסבתא שבאה לפניה עד ההתלה של הבריאה. הטבילה מחברת אותי לאמא של כל האימהות בעבר ומאפשרת לי להיות חוליה שמחברת בין העבר לבין העתיד. אני יכולה לחיות עם זה.

דבר נוסף: כל אדם וכל כלי שמוטבל במקווה מראה על שינוי סטטוס: בין האסור למותר, בין הטמא לטהור, בין אדם רגיל לבן אדם שהוא יהודי.  ואני שכל חודש טובלת במקווה משתייכת לעולמות של אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה. גם אני כל הזמן משנה סטטוס. אני כל הזמן מתקדמת, מתחדשת, אני כל הזמן משתנה, וזוכה לעלות דרגה. אני לא אותה אישה שטבלה פה לפני חודש. אני בן אדם אחר לגמרי ואפילו שאין לי קשר עם הדבר הזה, עצם הטבילה שלי מטהרת אותי. על פי הגדרה הלכתית אני אחרי טבילה במקווה טהורה. גם אם אני מרגישה ככה וגם אם  אני לא  מרגישה טהורה. אני טהורה. זו המציאות! וזה מאוד יפה בעיניי. זה מאוד מעצים וגם מחייב אותי להיות חלק מהַרְפַּתְקָה של החיים ולא להישאר אותו דבר. כי אני לא אותו דבר. השינוי בסטטוס ההלכתי שלי כל חודש מוכיח את זה.

ההכנות שאני עושה לקראת ה”שיוני סטטוס” שלי מחייבות אותי לקחת בחשבון את הבן אדם הכי יקר לי, הכי חשוב לי בעולם, ואוהבת יותר מכולם.  ואני לא מדברת על האיש שלי. אני לא מדברת על הילדים שלי. אני מדברת עליי. פעם בחודש אני מחויבת לקחת את עצמי בחשבון. אני מחויבת לנקות את כל הגוף שלי. מחויבת לשבת ולהקשיב לעצמי. מחויבת להתעלם מכל העולם.  פעם בחודש אני מחויבת להירגע! במרוץ החיים במיוחד במה שאנו עוברות היום זה לא דבר כל כך נורא. אני אפילו בסדר עם זה. כי בואו נהיה כנות. אם לא היה את הציווי הזה לא היינו “מוצאות את זמן” לעשות את זה.

ושוב אני חוזרת לנקודה שממנה התחלתי. המקווה היא מצווה שמאוד קשה לי.  זה קשה לי ועמוס לי, דחוס לי וכבד לי.  מכל הבחינות האפשריות. פיזית, נפשית, רוחנית, ורגשית. אבל לפחות  עכשיו יש לי מענה לעצמי למה אני עושה את זה. מה זה נותן לי, ומה זה נותן לעולם. מקווה שזה נותן ראייה אחרת לכל מי שקשה לה גם. ❤️