מקווה

פרק כ’ בספר במדבר הוא ‘קו פרשת המים’ בין דור יוצאי מצרים לבין דור הנכנסים לארץ. בפרק זה אנחנו קופצים [...]

פעם הייתי אדם מאמין. הסתובבתי בעולם והקב”ה לצדי; אהבתי להתפלל וחגגתי את חיי הרוחניים. שנים רבות חלפו מאז, והנה שוב [...]

כאשר אישה שמתמודדת עם אתגר מגיעה למקווה, הבלנית צריכה לומר לה שהיא תתאים את עצמה אליה. הבלנית צריכה לשאול את הטובלת "מה אני יכולה לעשות כדי להקל עלייך את הטבילה?". הבלנית יכולה לנסות לצפות את הקשיים שעשויים להתעורר ("האם תצטרכי עזרה כדי לרדת במדרגות?"), ולנסות לעזור להתגבר עליהם. הדבר החשוב ביותר הוא שהבלנית צריכה לתמוך בטובלת בכל בקשה שלה, מפני שהטובלת מכירה את הצרכים והרצונות של עצמה בצורה הטובה ביותר.

הבלנית, אישה מבוגרת עדינה ונעימה, התקרבה ועטפה אותי בחיבוק חם, בעודי בוכה על כתפה. היא אמרה לי שאני לא צריכה להיות במקווה, אני יכולה ללכת הביתה. לא. אמרתי לה. אני צריכה להיות כאן. זאת הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לחוש את הכאב שעבר עליי בשעה שבעלי בבית החולים, ובכיתי במשך כל זמן ההכנה לטבילה. נכנסתי לחדר הטבילה והבלנית שאלה אם אני רוצה שתישאר. כן. ביקשתי שתישאר עד שאטבול ואז אני מבקשת להיות לבד במשך כמה דקות. כמובן, אמרה. אחרי שענתה בפעם האחרונה 'כשר' חיבקתי את עצמי ודמיינתי שהשם מחזיק אותי ומנענע אותי ולוחש באוזני "יהיה טוב".

פרופסור אילנה אזולאי שרתוק הדגישה לאחרונה מטרה פעילה של מרכז עדן: “בנוסף להלכה ולמסורת התרבות משפיעה על יחסן של נשים [...]

הגוף שלי מספר את סיפור חיי. אני נושאת עמי סימני חבלות ונפילות, תאונות ותקלות, של חיים שחייתי, של חיים שנעצרו. [...]

השאלה הזאת רודפת אותי כאשר אני הולכת לטבול. עכשיו אינני יכולה שלא לשאול את עצמי בכל פעם שאני הולכת למקווה, האם זהו מחזור פוריות שחלף ולא ישוב עוד. אני נקרעת בין תחושת האבל על הזדמנות שהוחמצה, לבין ההקלה שבאפשרות של התחלה החדשה, ובין השמחה שחשתי בעבר בסיום עונת הנידה, לפני שמפלצת אי-הפוריות הרימה את ראשה המכוער.

לפעמים הדברים הקטנים הם הדברים הבולטים, שגורמים לי להבין שאני לא רואה טוב כמו אנשים אחרים. פעמים אחדות שאלתי את הבלנית מדוע הברכה לא תלויה על הקיר, וצחקתי כאשר היא אמרה: "הברכה נמצאת ממש כאן על הקיר". אני יודעת שחריטה על זכוכית וצבעי לבן וכסף הם אופנתיים, אבל – באמת – אני לא יכולה לראות אותם. אומנם אני צוחקת, אבל הדפסת המילים בצבעים ניגודיים תקל עליי כל כך, ואני בטוחה שגם על אחרות. ככל שאני צריכה לבקש פחות עזרה כך טוב לי יותר.

בליל קיץ חשוך עמדתי על גדת האגם והתכוננתי לטבילה ב”מקווה”. כאשר נמצאים במחנה קיץ הטבילה הופכת לעניין מורכב. צריך ללכת [...]

עטופה במגבת בלבד אני עומדת קצת בפנים וקצת בחוץ כדי שלא אחמיץ את מי שתבוא, מפני שלא אשמע את הדפיקה שלה על הדלת. אני מקווה שאף אחת לא תראה אותי בינתיים. התחושה היא שההליכה למקווה הרבה יותר ארוכה משלושים שניות. בכל שנייה ושנייה אני חושבת לעצמי: "הלוואי שהיא לא תשאל אותי שאלות". אני רוצה שהיא תבדוק את הגב שלי כדי למצוא את השערות שבוודאי החמצתי. אני אומרת לה שיש לי ליקוי שמיעה. החיוך שלה מתרכך בהבנה. היא לצדי, אני יודעת. כולן נאבקות למען עצמאות מן הבלנית. אני רוצה שהיא לא תעזוב אותי. העוצמה של הבלניות. חברה טובה מאוד אמרה לי שיש להן קדוּשה מיוחדת וכי עלייך לשאול אותה לשמה העברי, כדי שתוכלי לברך אותה כאשר את טובלת. איזו תחושה נפלאה של ענווה. אבל אני מעולם לא הייתי מספיק אמיצה כדי לעשות זאת, כי חששתי שלא אבין את השם שהיא תאמר לי.

Laura Ben David, with permission "אמא  אני צריכה לקבוע תור למקווה" "את רוצה שאני אקבע לך?" "כן, זה [...]

מרכז עדן מתמקד השנה ב’טהרה בלתי מוגבלת’; ביצירת מודעוּת חינוכית ורגשית בקרב הבלניות והקהילה לאתגרים של נשים שיש להן מגבלה [...]