הטבילה האחרונה

אני עדיין יכולה להרגיש נימה של כאב עמוק בתוכי כאשר אני שולחת את ידי לסגור את הברז של האמבטיה. עדיין לא חלפו שישה שבועות מהניתוח שעברתי להסרת כל הרחם, ואני עדיין שרויה בכאב. ואולם, הכאב עצמו לא באמת מטריד אותי. הוא זניח, כמעט לא קיים בהשוואה לסערת הרגשות ולסחרחורת שבתוך לבי. הלילה הוא הלילה האחרון שבו אני אלך למקווה כדי לקיים את מצוות טהרת המשפחה.

אני מתבוננת בדמותי במראה, שמוסתרת בחלקה בגלל האדים המתפשטים. רק לפני תשע שנים עמדתי בדיוק במקום הזה, גופי כמעט רועד מהתרגשות שבקיום מצווה חדשה ושלב חדש בחיים. הדרך האירונית עד כאב שחיי עברו כדי לסגור מעגל מעלה דמעות לעיני. אני מסלקת אותן במהירות. אין זה עדיין הזמן לדמעות – אני רוצה להתרכז ולקבוע בזיכרוני כל חלק של כל הרגעים הבאים.

האדים העולים מן המים הרותחים הופעים לעננים שקופים שמתרוצצים בחדר האמבטיה. אני שואפת שאיפה עמוקה, נהנית מן האוויר הטהור, הכבד, והולכת אל המתג כדי לכבות את האור. רק בסביבה הזאת, דמוית הרחם, אני מרגישה בטוחה די, על מנת להתחיל בהכנות.

אני מתפשטת לאט לאט, ומתמקדת זמן מה על כל חלק בגופי שאני חושפת. הקימורים שעמלתי רבות כדי לאהוב. בטני החשופה – מפתח דרכים של הקרבה, כל סימן הוא תזכורת לבחירות קשות שהיה עליי לבחור. אני מעבירה את אצבעותיי בעדינות על הצלקת החדשה, חתך אדום לוהט שבולט בניגוד לעור החיוור שלי. אני נרעדת שלא מרצוני על אף החום השורר בחדר, ולפתע אני דאוגה והמומה.

אני שוקעת אל המים, מתענגת על החיבוק המרגיע שלהם, ונשענת לאחור, כך שאני שוכבת על קרקעית האמבט. אני משקיעה את אוזניי במים ועוצמת את עיניי, יוצרת פקעת של היעדר תחושתי שמרגיע אותי מיד. אני שואפת שאיפה עמוקה, מנקה, ומאפשרת למוח שלי לשוטט לפי המִקצב של הלמות לִבי הקצובה.

אני חושבת על התפקיד שהיה למקווה בחיי עד לנקודה זאת; על ההשפעה שהייתה לנוכחות העקבית שלו על מערכת היחסים עם בעלי, וחשוב מזה – עליי. אני נזכרת בעקצוץ של הציפייה שזרם בגופי כאשר זינקתי אל זרועותיו של בעליה אחרי הטבילה הראשונה במקווה; באנחות הסיפוק שיצאו מפי בכל פעם שחזרתי אל הנוחוּת והביטחון שבחיבוקו.

כשֹורדת טראומה מינית, המקווה עזר לי להחלים, ולימד אותי שהמיניות שלי היא דבר שאפשר לחגוג אותו ולא לפחוד ממנו; הגוף שלי הפך למושא הוקרה במקום מושא של פחד. מדי חודש הענקתי לגוף שלי טיפול עדין וכך אפשרתי לנשמה שלי לצמוח ולהתחזק.

המקווה היה חלל מכיל בשבילי, והוא תמך בי כאשר דמעותיי התערבבו במימיו בשעה שהתאבלתי על אובדן הריון יקר. כאשר המתנתי עוד שלוש שנים עד ההריון הבא הוא אִפשר לי לקוות שוב, ולאחר לידה של כל אחד מילדיי הוא חגג איתי בשמחה.

טעם מתכתי קל מחמיץ בפי, כאשר אני מבינה ששוב לא יהיו לי כאלה יחסים עם המקווה. אני עומדת, מנערת את ראשי כדי לשחרר אותו מן המחשבה הזאת. אני עדיין לא רוצה ללכת למקום הזה. במקום זה אני משתיקה את מוחי הדואב על ידי הפעלת החושים שניצתים בי כאשר אני שוטפת את גופי. טיפות המים, קלות וחופשיות, שיוצרות שביל במורד העור שלי ומטפטפות והליטוף העדין של קצף הסבון. אני מתענגת על זרם המים החזק ששוטף אותי, ומחזיר אותי בטלטלה אל המציאות.

הבטן שלי מתהפכת כאשר ידי הרועדת סוגרת את הברז. השקט הפתאומי דביק ומכביד על החזה שלי ואני מנסה לנשום. אני פוקדת על עצמי לנשום, ואני מתחילה לספור לעצמי: 1, 2, 3, לשאוף, 1, 2, 3, לנשוף, עד שהריאות הרחומות שלי מתמלאות אוויר. אני יוצאת מן האמבטיה ונוטעת את רגליי על רצפת החדר. אני בודקת את גופי בפעם האחרונה, ונהנית מן היופי שזוהר מתחת לעור שלי; זהו אור שנוצר מן המסירות המוחלטת למצווה. כאשר אני שולחת את ידי לחלוק הרחצה כדי לכסות את עצמי, הזמן מאט לפתע, כל רגע יותר הזוי וקשה יותר להבנה מקודמו.

הבלנית נכנסת לחדר ועוברת על רשימת הבדיקות שלה מתוך מומחיות ומסירות של אשת מקצוע ותיקה. כאשר היא בודקת את ידיי ואת רגליי, אני מרגישה את המגע העדין שלה שהודף אותי למקום יציב. אני הולכת בעקבותיה למקווה, הריח הטהור של המים הנקיים משאיר אותי נוכחת. היא לוקחת את החלוק שלי ומסיטה בעדינות את מבטה, מאפשרת לי את המרחב ואת הפרטיות שאני זקוקה להם כדי להמשיך. אני יורדת במדרגות, מרגישה כיצד חום המים מתפשט על עורי.

ברוך אתה השם … על הטבילה. תודה לך השם על שאפשרת לי לקיים את המצווה הזאת במשך זמן כה רב. תודה לך על שנתת לי את האפשרות לאהוב אותך בכך שלמדתי לאהוב את עצמי.

ובשעה שאני מתירה לגופי לטבול במים הקדושים האלה בפעם האחרונה, אני סוף סוף מאפשרת לדמעות לזלוג.