אישה בסוף העשור השישי לחייה שיתפה אותי פעם בחוויית הבדידות שהייתה לה לפני עשרות שנים, כאשר היא ובעלה לא מימשו את כלולותיהם במשך חודשים אחדים.

לא היה את מי לשאול ולא היה עם מי לדבר על מה שהתרחש או לא התרחש. היא לא קיבלה הדרכה לכלות – זה עדיין לא היה ‘הדבר’. הוריה היו ניצולי שואה, וכפי שפעלה בתחומים מאתגרים אחרים בחייה, גם בתחום הזה היא לא רצתה להעמיס עליהם את הכאב שלה, בייחוד מפני שהם כל כך שמחו בנישואי ילדתם היקרה.

כשהאישה סיפרה לי את סיפורה היא שבה והדגישה את העובדה שפשוט לא היה למי לפנות עם הבעיה שלה. לא היה אז ‘גוגל’. היא לא הרגישה מספיק נינוחה לשתף חברות. היא לא הייתה קרובה לרבנית בבית הכנסת שבו התפללה. בעלה היה מאוד מתוסכל, והייתה לו תחושה מאוד לא טובה לגבי עצמו, אבל גם לו לא היה למי לפנות.

אחרי חודשים אחדים שבהם ניסו להבין מה קורה הם הצליחו לקיים יחסי מין, ולאט לאט בנו חיי מין בריאים. אבל התהליך שהוביל לחיים האלה הוא תקופה שהיא מסתכלת עליה לאחור בעצב רב. היא לא מצטערת על שלא קיימו מיד יחסי מין, אלא על כך שהדרך הייתה כל כך ארוכה ובודדה.

לעתים קרובות אני חושבת על הסיפור הזה, מפני שכאשר אנחנו מתבוננים בקהילה היהודית כיום, קל להתמקד רק בעבודה שיש עוד לעשות, ולהחמיץ את התמונה הגדולה של ההתקדמות שכבר התקדמנו.

כיום שיעורי הדרכת כלות נפוצים בקרב הקהילה היהודית. עוד ועוד נשים מבקשות דרכים להעשיר את הנישואין שלהן ורוצות ללמוד מה יש ליהדות לומר על בניית מערכת יחסים מחייבת וחיונית. נשים משתתפות בשיעורי הדרכת כלה, ועם זה הן מנצלות את הטכנולוגיה כדי ללמוד ממדריכות שנמצאות במרחק מאות קילומטרים מהן, לעתים בקצה האחר של העולם. קבוצות פייסבוק רבות מוקדשות לדיון במיניות ובאינטימיות בהלכה היהודית, ובעזרתן יש לנשים אפשרות לשאול שאלות דיסקרטיות, לחוש שיש משמעות לחוויות שלהן, ולהיות בקשר עם מקורות מתאימים כאשר עולה הצורך.

מדריכות כלה משפרות את ההדרכות שלהן, מעצימות את הידע, מעצבות את הלימוד ופועלות על מנת להיות מועילות ביותר. תוכניות להדרכת כלות פועלות מעבר להלכה ולהשקפה אל שילוב של מיניות חיובית, חשיבות ההנאה והסברה על מערכת יחסים בריאה. יש הבנה רבה בחשיבות ההפניה למומחים מקצועיים – מוטב מוקדם מאשר מאוחר – לפני ששאלה הופכת לבעיה שהולכת ומחמירה ויוצרת בעיות נוספות במערכת היחסים.

כאשר אני עומדת להרצות לפני קבוצה של מדריכות כלה, בלי קשר לנקודה על הספקטרום הדתי שממנה הן מגיעות, אני רואה לפניי דבר משותף: הבנה שמה שמתרחש בחדר השינה משפיע על כל מה שקורה מחוץ לחדר השינה; שכאשר לבני הזוג אין כלים ותמיכה שנועדו לבנות חיי מין בריאים, כל מערכת היחסים שלהם תרגיש בחלל הזה. הם יכולים להיות בעלי כישורי תקשורת מעולים, יכולות להיות להם מטרות משותפות בחיים, אבל אם חיי המין שלהם נשארים תקועים במקום שלילי, מערכת היחסים לא תוכל להגיע למיצוי יכולת האינטימיות והקשר.

נכון, עדיין יש לפנינו עבודה בהכנת הנשים (והגברים!) לחיי הנישואין. מדריכות כלה יכולות – וחובה עליהן – להמשיך ללמוד ולהתפתח בתחומים החשובים של בריאות האישה, והן צריכות לזהות מה שייך ומה לא שייך לתחום של הדרכת כלות. דיבור על מונחים קליניים מבלי להתבסס על לשון נקייה יכול להסביר את האנטומיה של האישה ולהעצים את התלמידות כך שתכרנה את הגוף של עצמן ויהיה להן אוצר מילים שבו תוכלנה לתאר את החוויות שלהן. שיחות אמיתיות על המציאוּת של נידה – בה בשעה שמשתפים את ההזדמנויות הפוטנציאליות למשמעות – חשובות לא רק לשם ההגינות האינטלקטואלית, אלא מפני שהן מונעות את האכזבות ואת הבדידות שחלק מן הנשים מרגישות כאשר החוויה שלהן כשהן נידות לא מתאימה בדיוק לגרסה השמימית שקיבלו כאשר היו מאורסות.

אבל העול מוטל לא רק על מדריכות הכלות. הבה נזכור שכאשר מדריכת כלה נפגשת עם תלמידה, היא מתבוננת במישהי שיש לה שנים של חיים ולימוד באמתחתה, והיא ספגה מסרים רבים על אודות מיניות ממשפחתה, ממחנכים, מחברות וחברים, מן התרבות ומן הקהילה. חמש עד עשר פגישות עם מדריכת כלה לא יכולות להפוך את השנים הרבות של רעיונות שהופנמו, אבל הן יכולות לתת מרחב חדש שאפשר לחקור אותו, להרחיב אותו, ואולי לאתגר באמצעותו את התפיסות הישנות.

יש הבדל בין הדרכת כלות שמספקת בסיס לבין הדרכה שמתבססת על מה שכבר קיים. כקהילה אנו ממשיכים למצוא דרכים ליצור מוּדעוּת והערכה לשיחות שעוסקות בגוף, במיניות, בהנאה ובאהבה שלנו. עלינו להכיר בכך שלעתים הכוח של השאלה הוא לא בחוכמה של התשובה, כי אם בנינוחות ובביטחון שנמצאים בעצם האפשרות לשאול. בידיעה שיש אנשים שאפשר לפנות עליהם, שיקשיבו, שיכולים לתת תוקף, שיכולים להאיר או להציע את הכיוון הנדרש.

בין אם אנו מדריכות כלות או לא, כולנו משפיעות על מערכות יחסים, ויש לנו הזדמנות ואחריות עצומות. התקדמנו כל כך ביכולת לענות לקריאה, ונמשיך למצוא דרכים, הן כפרטים והן כקהילה, להיות רגישות, מכוּוְננות ונכונות למפגש. אנו חייבות זאת לעצמנו, למשפחות שלנו ולדורות הבאים.