מאת יהודית

התחלתי ללכת למקווה כאשר התחתנתי, בגיל שלושים ושש. הלכתי ממש לפני יום החתונה, וזאת הייתה חוויה רגשית עמוסה, בייחוד בהתחשב בכל השנים של הציפיות שהיו אצורות בקרבי שמצאו ביטוי כאשר עמדתי על המדרגות היורדות אל המים.

במשך החודשים הבאים פעלתי כמו שהורתה לי מדריכת הכלות: לטבול, לבדוק, לספור, לעשות הכנות מדוקדקות. לטבול, לבדוק, לספור, להתכונן היטב – “כאילו את הולכת לריאיון הכי חשוב”, אמרה לי פעם. זה היה משטר של כוריאוגרפיה שמצאתי שהוא יבשושי, מלחיץ במדיה מסוימת, אבל היה שכר מסוים בצדו: סוף סוף התחתנתי ולמחזור החודשי שלי הייתה פתאום משמעות מסוימת. קיבלתי את המחזור החודשי בגיל אחת עשרה ולא חשבתי עליו יותר מדי במשך עשרים וחמש שנים, והנה לפתע המחזור החודשי הופך למרכז עולמי במשך שבועיים מדי חודש. המחזור החודשי בהקשר של חיי הנישואין – משמעותו היא זמן של התחדשות, הזדמנות לפתֵח את חיי הנישואין, וגורם הכרחי להגדלת המשפחה בשלב כזה או אחר.

ואף על פי כן, מדי חודש תהיתי האם מי המקווה יוכלו לשטוף את המתח ההולך וגובר בחיי הנישואים הסוערים שלנו. הייתה דינמיקה משונה בינינו מן ההתחלה, אבל לא יכולתי להצביע על הנקודה המדויקת ולומר מה לא היה בסדר. פשוט ידעתי שמשהו לא כשורה וקיוויתי שהמקווה יעזור לנו להתכייל מחדש.

ככל שעבר זמן התחלתי להתרגל לשבעה נקיים, אבל ליל הטבילה המשיך להיות משונה, קצר ולעניין. זה לא שקיום יחסי מין היה חדש לנו; היינו קרובים קרבה אינטימית לפי שהתחתנו. שנינו היינו בשנות השלושים לחיינו והרגשנו שזה טבעי להביע את הרגשת האהבה (תאווה?) שלנו זה לזה. יחסי מין היו טבעיים, פשוטים ונעימים לנו.

ואולם, שילוב טהרת המשפחה הכניס דינמיקה זרה ליחסינו. אולי הייתה זו הציפייה שהלכה ונבנתה, הזמן המוגדר שנתן לנו אור ירוק ליחסים גופניים, ואנחנו מעולם לא נזקקנו לגבולות האלו. אולי היו אלו הרעיונות הקדומים שיצרתי לי מתוך שנים של שמיעה וצפייה בשיח שהתנהל במשפחות בקהילה הדתית על אודות הכוח שצפון במקווה, שהוא מעין סם-שכנגד לבעיות בחיי הנישואים. אולי הייתה זו העובדה שהיה עליי לבלות שבוע בהכנות בזמן שהוא ישב מול המחשב וצפה בערוץ הספורט.

הייתי חוזרת הביתה, ושערי עדיין רטוב. הרגשתי בבית אווירה של מלאכותיות. שנינו ידענו מה המשמעות של החזרה הביתה בשיער רטוב, אבל לא ידענו בדיוק כיצד להמשיך או מתי לעשות את זה. היינו רגילים ליחסים טבעיים ולא מבוימים.

באותם לילות הכל היה צריך להיות טוב ורומנטי, אבל אני הרגשתי במתח שמתבשל בינינו. הנישואים שלנו הלכו והתפוררו, אבל זה ליל טבילה, ולכן התעלמנו מחוסר הנוחות ועשינו מה שידענו לעשות: עוררנו את הקשר הגופני, בלי לטפח את האינטימיות הרגשית שמערכת היחסים שלנו הייתה זקוקה לה ביותר.

במבט לאחור אני סבורה ששנינו קיווינו שליל הטבילה יפתח עבורנו פתיחה קסומה של השערים שיקרבו בינינו וידללו את העוינות שהתפתחה מבלי שנצטרך לתקשר ממש, מעבר לקשר הגופני. פעם אחר פעם הרגשתי שהחזרה מן המקווה יצרה תשוקה מלאכותית. ידעתי שאני צריכה לחוש התרגשות חיובית, אבל זה לא מה שהיה שם. לפחות לא בשבילי.

התחלתי לחשוב על מדריכת הכלות שלי ופתחתי את המחברת שלי כדי לראות מה כתבתי בשיעורי ההדרכה. עברנו על ההלכות – כיצד ומתי לבדוק, כיצד לטבול, אבל מעולם לא דיברנו על השאלה מה צריך לעשות בלילה הזה אם את פשוט לא “במצב רוח” המתאים. נזכרתי שהיא המליצה פעם על שתיית יין, כדי להירגע, אם הייתה תחושה של מתח באותו לילה. (חברות אמרו לי שגם מדריכת הכלות שלהן הציעה הצעה דומה.) אבל מה אם במשך חודש אחרי חודש את מבינה שאת לא באמת רוצה להיות עם בעלך לאחר הטבילה. אם את מוצאת שאת רוצה לדחות את הטבילה. ידעתי ברמה השכלית שלא צריך לדחות קיום מצווה, אבל המצווה הזאת הייתה האות לפעולה האינטימית ביותר עם אדם שהתשוקה שלי אליו פחתה ופחתה ככל שהכרתי אותו יותר.

המחשבות שלי היו מסחררות. הרגשתי מתוחה ונבוכה. הוא הפך יותר תובעני, מתוסכל ודיבר אליי בצורה שבהחלט היה אפשר לקרוא לה התעללות רגשית ונפשית. הנישואים שלנו הסתיימו אחרי זמן קצר.

אין צריך לומר שהאסוציאציה שלי למקווה קשורה למי שהוא בעלי לשעבר, והיא לא נעימה, בלשון המעטה. האם ייתכן שעבור הנשים המקווה קשור אך ורק ליחסי מין? מדוע אצל גברים הוא לא קשור ליחסי מין? האם יש מקום למקווה כחוויה אישית משמעותית ומטהרת בשבילנו, בלי קשר לאיש שבחיינו?

חייב להיות מקום לגאולה.

על אף האכזבה שלי, אני רוצה להאמין שבמים האלו יש יופי ומשמעות ואפשרות לתיקון. אני לא רוצה לוותר על זה, עד כמה שהפער שלי מחיי הנישואין זמני או לא. [אני לא בטוחה שהבנתי את המשפט הזה]

עברו חודשים אחדים מאז הגירושין שלי. אני כמהה להתחדשות, למילוי המצברים הרוחניים. אני רוצה לטעון לבעלות מחודשת על החוויה עבור עצמי, בלי קשר “אליו”. יתרה מזאת, אני מרגישה שאני צריכה לטבול במצב של ניטרליות, מצב שמרוקן מקשר עם אדם אחד מסוים, בין אם הוא בעלי לשעבר או בעלי לעתיד. אני רוצה לקבל את המקווה כמשהו שהוא שלי, בלי התחייבות. לפחות כעת.

ולכן אני מתפללת שאצליח להיטהר מן החוויה של תחושת החילול שאני עדיין חשה, שהמים ישטפו מעליי את הזיכרונות השליליים שרודפים אותי ויסירו מעליי את הטינה. אני רוצה שהמים הטהורים יקרבו אותי, שוב, לאלוהים ויביאו איתם שלום ושלווה לי ולמשפחתי.

אני רוצה ללכת שוב למקווה. בתנאים שלי.