נראה לי שכבר אמרתי את זה בעבר – אני לא אוהבת ללכת למקווה. יש הרבה סיבות ונושאים שמונעים ממני מלהנות מהמצווה הקדושה הזאת. יש דברים שתמיד מפריעים לי כגון ביטחון עצמי ירוד, קשיים בדימוי גוף,  מזג אוויר לא סימפטי, עניינים עם הילדים שלי, ולעיתים נדירות גם בעיות (?!) עם האיש שלי.

יש עוד דברים שמפריעים לי דווקא כאן. כגון תחושה של קלסטרופוביה במקווה, או זה שלעולם לא אדע אם טמפרטורת המים יהיה נעים עד שאהיה עמוק בתוכם…הקושי בלהיות ערומה לגמרי. רוב הבעיות שלי עם המקווה הן דברים שלא בשליטתי, דברים שמקשים עלי (אפילו מאוד) להנות מהחוויה של המקווה.

איני יודעת אם יש עוד אנשים שיש להם צורך להרגיש בשליטה, אבל אני כן. וכאן, יש הרבה דברים בהם אני לא יכולה לשלוט. אני לא יכולה לשלוט באיזה מצב רוח אישי יהיה; אני לא יכולה לשלוט במצב הרוח של הילדים שלי, ואני בהחלט לא יכולה לשלוט במזג האוויר. אני גם לא יכולה לשלוט בטמפרטורה של המים, או בתחושה הקלסטרופוביה שתוקפת אותי.

אז כשגילתי שיש דבר שאני כן יכולה לשלוט בו, השמחה שלי הייתה כמעט לאין קץ. אפרט.

אני אסטניסית. אמנם לא ברמה מוגזמת (לפחות בעיני אני ברמה סבירה), אבל אני לא אוהבת להשתמש בדברים שנשים אחרות השתמשו בהם. הדמיון שלי לוקח אותי למקומות של גועל, מחלות וחיידקים. זה אשכרה מגעיל אותי להשתמש בדברים שנשים אחרות השתמשו בהם. בנוגע לטבילה עצמה, אין לי ברירה אלא לטבול את גופי באותם המים שבהם השתמשו אינספור נשים אחרות. אז, אני עוצמת עיניים חזק ומטביע את עצמי. מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי.

כשעליתי על זה שזה מפריע ופוגע בחוויה שלי במקווה – שזה הדבר שהופך את החוויה ללא נעימה – הבנתי שבנושא הספציפי הזה בעצם יש ביכולתי לנקוט באמצעים ולהיות פרואקטיבית, כדי להפוך את חווית המקווה שלי לטובה יותר.

וכאן אני עוצרת כדי להביע הערכה למרכז עדן על העבודה החשובה שלהם להעלאת מודעות לחוויה יותר טובה במקווה.

אז מה עשיתי? בקשתי רשות מהבלניות להשאיר במקווה סלסלה שהיא רק שלי.  החלטתי שאני שמה מה שאני אוהבת, מה שטוב לי, מה שמתאים לי. ובכך אני מחזירה לעצמי את הכוח, השליטה (כן כן אני יודעת…) והאחריות על החוויה שלי במקווה. זה מעצים אותי ומעצים את החוויה החיובית שלי.

בקשתי גם מבעלי שכל חודש ימלא לי את הסלסלה הזו בדברים שאני אוהבת – בושם שאני אוהבת, איפור שאני אוהבת, קרמים בניחוחות שמתאימים לי. אמרתי לבעלי שזה משהו שאני לא רק רוצה, אלא גם צריכה שהוא יהיה חלק ממנו. כל חודש הוא היה קונה לי משהו למקווה שישפר את החוויה שלי. כמה חודשים אמרתי לו בדיוק מה אני רוצה, ובחלק מהחודשים הוא הפתיע אותי. זה לא היה חייב להיות משהו יקר, רק משהו שהיה שלי, ולגמרי שלי. אישי היה מיד על הסיפון וכך גם הבלנית. גיליתי שברגע שהצלחתי להבהיר לעצמי ולאחרים מה אני צריכה, לא היה בעיה להכיל אותי.

וכך אוהבת לעשות. זה הופך את החוויה הלא נעימה הזאת, הלא פשוטה הזאת לחוויה יותר כיפית, יותר נעימה ויותר בשליטתי. כבונוס מהדבר הזה, זה גם עוזר לנו להעצים את חיי הזוגיות שלי עם האיש שלי. זה מוסיף עוד רובד של רומנטיקה וכייף לחיים שלנו. אני מרגישה שאני ממש מתחדשת בדברים שכייף לי איתם. זה כייף לקבל מתנה (בואו נהיה דוגריים) וזה מאפשר לי להודות לאיש שלי. בונוס כפול.

אני עדיין מאוד רחוקה מלהגיד שאני אוהבת ללכת למקווה. כמו שאמרתי כבר יש לי בעיה של להיות בחוסר שליטה. ויש כל כך הרבה דברים שהם עדיין לא בשליטתי.

אבל זה צעד קטן שאני כן יכולה לעשות כדי לקחת אחריות ולהוביל לחוויה טובה יותר במקווה. ואני מודה לבלניות הכי טובות שיש לי שמוכנות ללכת עם השיגעון שלי כדי לאפשר לי חוויה טובה במקווה. אני גם מודה לאיש שלי שמבין, עושה ופועל לאפשר לי להנות.

אז מה את עושה כדי לאפשר לעצמך חוויה יותר טובה במקווה?