החיים יכולים להשתנות בדקה אחת! לפעמים קשה להעריך את מה שיש לך – אבל אז מגיעים אירועים שמדגישים לנו מהם הדברים החשובים ובמה עלינו להתרכז בחיים.

לפני ארבע שנים הבן שלי התלונן כי הוא סובל מכאבי ראש ומתקשה לראות דברים בכיתה. קבעתי תור לרופא העיניים, מתוך מחשבה שאולי זו ראייתו ושהוא יזדקק למשקפיים. לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. הלכתי לפגישת עבודה מחוץ לעיר, בעוד בעלי לקח את מתן לרופא העיניים.

לתדהמתנו התברר לנו שתור זה היה משנה חיים.  רופא העיניים הבחין בלחץ במוח, מאחורי העיניים. הוא חשד שלחץ זה הוא הגורם לכאבי הראש שלו ולהפרעות בראייה, ושלח אותנו לחדר המיון. לאחר סריקת CT, MRI, ,תייעצויות בלתי פוסקות והחלטות מהירות-בני הוכנס לניתוח לאחר 72 שעות בבית החולים, במרחק שעתיים מהבית. נוירוכירורג בכיר היה צריך להסיר גידול מסיבי במוח. ואז גילינו שהגידול סרטני. מתן בן ה -11 שלי לא הצליח לזוז כתוצאה מהניתוח, וכעת התברר שהוא יצטרך לעבור לפחות שנה של הקרנות וכימותרפיה. חיי המשפחה עתידים להשתנות באופן דרסטי. לא היה זמן בכלל לעבד את כל מה שעובר עלינו. המצב היה מלחיץ, מחריד, אינטנסיבי ומשנה חיים. כל הזמן הזה הייתי נידה. לא יכולתי לקבל או לתת חיבוק לבעלי.

שלושה ימים לא ראינו את שאר ילדינו. היינו בין לבין, ובהלם. גרנו בחדר של הבן בבית החולים,  כדי שהוא לא יהיה לבד. מנסים לקלוט את מה שקרה ופשוט להתמודד עם המציאות דקה אחרי דקה. 

ואז, הייתי צריך ללכת למקווה.

בֶּאֱמֶת?!?!? מקווה?!?! אני לא יכולה לדחות את זה? האם אני צריכה בכלל ללכת? כל כך הרבה קורה. אני צריכה להיות שם בשביל הבן שלי, ועכשיו אני צריכ ללכת למקווה?!?!? הכל קרה כ”כ מהר וקשה, ולא היה לי אף אחד שהרגשתי מספיק בנוח לדבר איתו על זה.

לא יכולתי לחשוב קדימה, רק המחשבה על השארת הבן שלי בטיפול נמרץ היתה כ”כ קשה. לא הצלחתי לגרור את עצמי משם. אבל ידעתי שאני צריכה ללכת. לא בשביל שאוכל לקיים יחסים עם בעלי,  אלא רק כדי שאוכל לקבל חיבוק. רציתי לנחם את ג’וש בעלי, ולא יכולתי. רציתי לפנות מקום לשנינו ולמשפחתנו. בזמן שכל אחד מאיתנו עבר בנפרד את תחושת הטראומה, רציתי להיות מסוגלת להתמודד עם זה יחד איתו. ועם כל מה שעברנו, כל הטראומה והכאוס, ידעתי שאני צריכה את זה.

חזרתי הביתה, עשיתי את ההכנה והלכתי. לא סיפרתי לבלנית כלום. זו הייתה הטבילה הקשה ביותר אי פעם וגם והטבילה העוצמתית ביותר שהייתה לי.

אני תמיד מרגישה רוחניות במקווה ובטבילה. אבל באותו לילה היתה לטבילה עוצמה שמעולם לא חוויתי. נשברתי בחדר המקווה. שפכתי את לבי לה’. נתתי לעצמי הרבה זמן במרחב הרוחני של המים – פשוט לבכות ולעכל הכל. התחננתי לה’ שיגן על הבן שלי וביקשתי מהבלנית להתפלל בשבילו. נתתי לה את שמו של בני ואמרתי לה שהוא עבר ניתוח, ללא פרטים נוספים. התפללתי על עצמי ועל בעלי. התפללתי שנוכל לעבור זאת יחד. 

לקח שבועיים עד שהיינו יחד. אבל זה לא משנה. הלילה ההוא היה רגע מכונן. בין הטראומה וכאב הלב, קשה ככל שהיה, זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות!

יש חשיבות לספירה לקראת המקווה.  את סופרת את הימים,, 7 ימים עם מבט קדימה. בתוך המחלה הזו, שבה לא יכולתי לחשוב מעבר לדקה, לשעה, ליום, הייתי חייבת לחשוב קדימה ולספור. תהליך הספירה עצמו עזר לי להתמודד, עזר לי לתת מסגרת למחלה. ההילכה למקווה גם נתנה לי מקום כאישה דתייה לשפוך את ליבי במרחב של שקט. ההליכה למקווה הכניסה לפרספקטיבה את הצורך לפנות זמן לעצמי ובעלי ועזר לי להגדיר את סדרי העדיפויות שלי.

 

רק מאוחר יותר, כשמתן סיים את הטיפול והצלחתי לחשוב אחורה, הבנתי עד כמה הבחירה שלי ללכת למקווה אז הייתה משמעותית. המקווה הדגיש שלמעשה הזוגיות שלנו היא זו שעזרה לנו להתגבר ולהמשיך. יכולתי להתמקד בדברים הגדולים יותר, להבין שעלינו להגן על מערכת היחסים שלנו כדי להגן על המשפחה שלנו. ושכדי שהבן שלנו יוכל לקבל תמיכה מאתנו כדי התמודד ולהתרפא, היה צריך שתהיה לנו זוגיות טובה ואוהבת. מבלי אפילו להבין זאת, פעם אחת בחודש בה הזוגיות שלנו היתה בעדיפות הכי גובהה, סייעה לבן שלנו ולשאר ילדינו להתמודד עם מחלתו. עצם ההליכה למקווה באמצע אותה סערה ביטאה את האמירי החזקה שאנחנו עוברים את זה ביחד. תיעדפתי את הזוגיות שלנו במצב הזה  ובכך הבנתי שאני לא עוברת את זה לבד. בעלי ואני כאן אחד בשביל השני.

אינך צריך לבלות חודשים ארוכים בחדרי בתי חולים כדי להבין שהחיים היומיומיים לעתים קרובות מפריעים לנו לראות את הדברים הגדולים החשובים. קל לשכוח את סדרי העדיפויות של התמונה הגדולה יותר. החיים עמוסים, החיים קשים. במיוחד עם ילדים, לעתים רחוקות יש לך זמן ליהנות מכוס קפה מוקדם בבוקר. אבל כאשר אתה מתמודד עם מחלה מסכנת חיים, התחושה של נטל חיי היומיום והשגרה היא עצומה. וכשצריך להוסיף גם את הטבילה במקווה ליומיומיות, הנטל הזה יכול להרגיש עצום. אך במבט לאחור, המקווה לא הוסיף לצונאמי שלי, הוא היה למעשה חלק מחבל הצלה חזק שהייתי צריכה כדי לשרוד.