[התמונה באדיבות ג’ודי לומרמן הירש]
זה מדהים בעיני איך הגוף והנפש שלנו כל כך מחוברים. הגוף שלי תמיד הגיב בצורה מאד חזקה ללחץ, בכאבי בטן, כאבי ראש, אבל לא הבנתי עד כמה חזק הקשר עד לידתה של בתי השלישית.
שני ההריונות הראשונים שלי היו חלקים. שני הילדים נולדו מוקדם, בלידות קצרות, ואמנם לווו בהרבה כאב אבל לא משהו מעבר לרגיל. בין ההריון השני לשלישי היתה לי הפלה מוקדמת, בין השבוע השביעי והשמיני, שהתגלתה על ידי חוסר דופק במהלך בדיקת אולטרסאונד שגרתית.גיב בצורה מאד חזקה ללחץ, בכאבי בטן, כאבי ראש, אבל לא הבנתי עד כמה חזק הקשר עד לידתה של בתי השלישית.
זו היתה חוויה רגשית קשה, שנעשתה עוד יותר קשה כשהייתי צריכה להתמודד עם מספר מומחים בתחום הרפואה שלא ידעו להגיד באופן ברור כיצד יש להמשיך. האם כדאי לי לחכות עד שהגוף שלי יפלוט את העובר דרך דימום או אולי כדאי לקבוע פגישה לגרידה? צעקות שקיבלתי מגינקולוג של חדר מיון לא הפכו את התהליך לפשוט יותר, ואולי החלק הקשה ביתר היה חוסר השליטה שהיה לי על כל הסיטואציה.
האדם המסייע ביותר לאורך התהליך היה יועצת ההלכה. כשהתקשרתי לשאול אותה שאלות על משך הדימום ומה צריך לעשות, היא הגישה לי אוזן קשבת ונתנה לי עצות לגבי הבדיקות שככה סתם לא הייתי יודעת עליהן או אפילו חושבת לשאול.
למרות שהייתי רחוקה מלהיות בטראומה מההפלה והיתה לי תקווה להריונות עתידיים, כן הייתי רוצה למצוא דרך לסיום חיובי של ההריון. היה יכול להיות נחמד אם היתה דרך פיזית להכיר בכך שהתרחש אבדן חיים, אבדן של תינוק עליו כבר חשבתי ובשבילו כבר תכננתי, לקבל באופן שקט את התהליך שהגוף שלי עבר כדי להזין ולדאוג לתינוק הזה – אפילו לזמן קצר בלבד. הרגשתי שחסר לי טקס שיכיר באבדן ממנו סבלתי, יתן לגוף שלי רשות להחלים ולבסוף להצמיח חיים חדשים.
אני מריצה שנה וחצי קדימה. הייתי בהריון עם תינוק בריא, כאשר תאריך הלידה שלו היה כמעט זהה לתאריך בו התינוק הקודם היה נולד שנה לפני כן. ההריון עבר בשלום אבל תאריך הלידה הגיע ועבר. נסיתי רפלקסולוגיה, הליכות ארוכות, ומגוון הצעות אחרו שהיו אמורות לזרז את הלידה, אבל הגוף שלי סרב. זה היה כמעט כאילו הגוף אומר לי – אני לא מוכן לעבור לידה נוספת. כשבתי סופסוף נולדה, כמעט שבוע לאחר התאריך, חגגנו את התינוקת היפה הזו ששקלה כמעט 4 ק”ג, אבל הלידה היתה הקשה והכואבת ביותר מבין כל הלידות שלי ולקח לי זמן רב להתאושש ממנה, פיזית ונפשית.
אני לא יכולה להגיד את זה בביטחון מלא, אבל אני מרגישה שהגוף שלי זכר את חוויית ההפלה ולא רצה “להיפתח” ולהרשות לתינוקת לצאת. אני תוהה מדי פעם מה היה קורה אילו הייתי הולכת למקווה לאחר ההפלה, הייתי מרכיבה איזה טקס שיעזור לי לסמן את האבדן ולקבל את התהליך שהגוף שלי עבר. האם החותם שנשאר בזכרון הגוף שלי היה אחר אילו הייתי מחברת את החיבוק הפיזי של מי המקווה, לחיבוק הנפשי של הרחם שלי? אולי תהליך מודע ומכוון בו הנשיפה החוצה תוך כדי הטבילה היתה מקבילה לאפשרות להרפות מהחיים האלו, תהליך שהיה מטפח את הקבלה הפנימית ומפחית את הרגשות הלא מודעים בגללם הגוף שלי רצה להיאחז בחיים שבתוכו.
אני כבר אחרי זה היום, וברוך ה’ אפילו ילדתי ילד רביעי, אבל פה ושם אני שוב תוהה אם כוונה, פסוקים נבחרים, או ביטוי טקסי אחר בזמן הטבילה היו יכולים לעזור לגוף שלי לקבל את האבדן ולהגיב בדרך אחרת.
“ר” גרה בירושלים עם בעלה ו4 ילדיה. היא עובדת באוניברסיטה העברית ופעילה בקהילת מגוריה.
Leave A Comment