לאחרונה קראתי את המאמר של רותי צ’דנוף : “לדתיים אסור לגעת לפני הנישואים, אבל רבים מהם נוגעים (מאמר באנגלית)”. מאמר זה מתייחס למציאות של צעירים דתיים רבים שרוצים לברר יותר על מיניות או שכבר פעילים מינית אך מוצאים שבתוך הקהילה שלהם אין להם מקום בטוח לדבר על כך. המאמר טוען שכיוון שאין שיח ברור, נשים רבות “מתחבאות”, נוהגות בחוסר אחריות ומרגישות בושה או מבוכה להודות בכך שהן פעילות מינית או אפילו חושבות על כך. 

קראתי ביקורות על מאמר זה מסוג “פתיחת שיח רחב יותר בנושא הוא רק הסוואה לקבלת הקלות והיתרים שלא קיימים”. המתנגדים (בתוכם כמה מחנכים מוערכים) רוצים להנמיך את הרצון לדיאלוג שייתן לגיטימיות להתנהגות הנוגדת את התורה. אני חולק על כך. 

 

המאמר מציג שנשים אלו “רצו לשאול רב אילו פעולות מותרות, אבל הסטיגמה על עצם השאלה מנעה מהן לשאול”. זהו נושא מוכר בבתי ספר רבים, בהם הכלל הוא שבנות מתביישות לשאול שאלות, בין אם מדובר בשאלות אמוניות, ובוודאי שאלות הנוגעות למיניות מפחד שיזכו ללעג מצד המורים שמדובר בילדה רעה ולא מאמינה. 

 

היהודים מוכרים כעם שיש לו שאלות על כל דבר. אנו נקראים “עם הספר”. הגמרא מלמדת אותנו “לא הביישן למד”. אך נדמה שבחוגים דתיים שונים, כנראה שהעניין התהפך.  בנות חוששות לשאול שאלות, מפחדות שעצם הפניה עם השאלה תיתן להם תדמית שלילית או אפילו תגרום להן לבעיות עם שידוך בהמשך הדרך. 

 

אנו זקוקים לתרבות המעודדת שאילת שאלות ללא פחד או חשש מלעג. אני חושב שאם הבחורה המצוטטת במאמר היתה מרגישה בנוח לשאול רב או מורה מדוע צריך לחכות עד החתונה כדי לקיים יחסים, ייתכן והיתה מקבלת החלטות שונות לגמרי. גם כאשר בתי ספר כן עושים “שיחות” זה תמיד מעט מדי ומאוחר מדי. לאחרונה קראתי מכתב מתלמידת תיכון בכתה יב בבית ספר מיוחס בו היא מציינת ש”עד שבית הספר הגיע כבר לדבר על הנושא של בנים בנות, רוב הבנות שהיא מכירה כבר התחילו להתנסות בדברים שונים עם בנים בעצמן. בתי הספר ממתינים עד לכיתות יא ויב כדי לדון בנושאים אלו, ואז המורים והמנחים כבר לא רלוונטיים לקבלת ההחלטות שלהן. לא רק שהבנות חוששות לשאול, גם את הבנים משתיקים כשהם שואלים “שאלות שלא מתאימות” והתוצאה פעמים רבות היא טרגית.

 

כשאני הייתי בבית ספר יסודי, בכתה ו’ שאלתי את הרב שלי על יחסי מין לפני הנישואין ועל עישון מריחואנה. אמנם לא היה לי רצון לאף אחד מהשניים, אך רבים מחבריי הגדולים יותר התעסקו בשניהם ואף עודדו אותי לכך. לכן פניתי לרב שלי, כי רציתי לשאול אותו מה התורה אומרת על כך. תחושת הבטן שלי הייתה שמדובר בדברים שהם לא בסדר, ואם הרבי שלי היה אומר לי שהם אסורים הייתי מקשיב לו כיוון שאני מאמין שהתורה היא מה’. אבל כיוון שמעולם לא שמעתי על כך במפורש, חשבתי שכדאי שאשאל.  בתשובה הרב שלי צחק עליי: “למה שתרצה לעשן מריחואנה, אתה רוצה להעלות את הבית באש? עצם העובדה שהוא צחק עליי, ולא נתן אישור לשאלה עצמה, שלא לדבר על כך שהוא לא ענה עליה, למעשה נתן לי את ההרגשה שהוא לא נותן לגיטימציה כלל לעולם שבו אני חי. איך אני יכול ללמוד מהתורה או לשמור מצוות אם אין אישור לכך שאני, החיים שלי או אפילו השאלות שלי קיימים? 

התוצאה היתה שעזבתי את הישיבה, והלכתי לבית ספר ציבורי לא יהודי, (ממלכת יחסי המין והמריחואנה) שם למדתי מכיתה ז עד יב. בחסדי ה’, חזרתי לישיבה לאחר התיכון רק אחרי שגיליתי במקום אחר שיהדות אכן מתמודדת עם המציאות, ואכן יש לה תשובות. אז למה הרבי שלי לא יכל לתת לי תשובות כשפניתי אליו? למה הוא היה צריך לצחוק עליי מול הכתה על כך שבכלל שאלתי? כמה ילדים לא טרחו אח”כ בכלל לשאול שאלות מפחד ההשפלה?

 

אישית, אני מאוד אוהב שאנשים שואלים שאלות.  השאלות הן קרש קפיצה לדיון על ערכים. אני מרגיש שאנו חייבים לייצר חברה ותרבות שבה צריך להסביר בצורה רהוטה ונבונה במה אנו מאמינים ולמה. להגיד שכל השאלות הן לגיטימיות, כולל שאלות בנושא מין, ומתי מתאים לקיים יחסי מין. כך נמנע מצב בו כל עוד יש סטיגמה לגבי שאילת שאלות, אנשים פשוט לא ישאלו אותם,  ואז יעשו בסוף מה שהם רוצים. חלק ישמרו על ההלכות, חלק לא ויחיו עם תחושת האשמה הנלווית לכך.  אנו יכולים למנוע כל כך הרבה אשמה, קושי וחטאים אם בתי הספר היו מתעמתים עם המציאות והיו מעודדים שאילת שאלות במקום לשים את הראש בחול, מדמיינים שהשאלות לא קיימות, או מזלזלים באלו השואלים אותם. לתורה יש תשובות כמעט להכל. מה שאנו צריכים הם אנשי חינוך שיכולים לענות בביטחון בצורה רגישה, נעימה ונבונה.