באר מרים הנצחית

פרק כ‘ בספר במדבר הוא ‘קו פרשת המים‘ בין דור יוצאי מצרים לבין דור הנכנסים לארץ. בפרק זה אנחנו קופצים בבת אחת  38 שנה קדימה, מהשנה השנייה לצאת ישראל (שבה התרחשו כל פרשות ספר במדבר עד כה) לבין השנה ה-40. נקרא את שני הפסוקים הראשונים בפרק:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.

כידוע, חז“ל קושרים בין שני הפסוקים הללו בקשר סיבתי (תוספתא סוטה יא, א; רש“י על הפסוק, ועוד רבים):

כל זמן שהיתה מרים קיימת היתה באר מספקת את ישראל. משמתה מרים מהו אומר? “ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה“, שנסתלקה הבאר.

בהמשך הבאר מוזכרת כאחת משלוש המתנות שמזוהות עם שלושת המנהיגים במדבר:

כיון שיצאו ישראל ממצרים נתמנו להם שלשה פרנסים טובים, אלו הן: משה אהרן ומרים. בזכותם ניתנו להם שלש מתנות… באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה; מתה מרים – בטלה הבאר וכו‘

הבאר זו מתוארת במקום נוסף בתוספתא (סוכה ג, יא), בצורה מפורטת יותר:

וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות, מקום שישראל שורין היא שורה כנגדן, מקום גבוה כנגד פתחו של אהל מועד, נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרים עליה את השירה “עלי באר ענו לה עלי באר ענו לה“, והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו.

מקוצר הזמן, לא ניכנס לשאלה איך ייתכן שהבאר שבפרק כ“א, “היא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה‘ לְמשֶׁה: אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם” (פס‘ טז), היא אותה באר שנסתלקה עם מות מרים, ומה הקשר לסלע שאותו היכה משה.

הבאר נזכרת גם בפרקי אבות ה, ו, כאחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, והם כולם דברים מופלאים וניסיים: המן, המטה, השמיר, פי הארץ, פי הבאר וכו‘.

מה הקשר בין מרים לבאר? למה דווקא היא זו שמתקשרת למקור המים הפלאי של בני ישראל?

למדרש יש תשובה הגיונית (תנחומא במדבר ב): “והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים“.

אפשר להוסיף לכך את חלקה בהצלתו של משה מן היאור (גם אז עמדה ליד המים), ואולי גם את שמה ‘מרים‘, שיש המפרשים אותו על כמבוסס על המלה ‘מר‘ במובן טיפה (“כמר מדלי” – ישעיה מ).

לכאורה, עם הכניסה לארץ אמורה היתה הבאר להפוך לנחלת העבר, לעוד אחד מנסי האבות שמספרים עליהם מדור לדור, כמו שבאמת קרה למשל עם שתי המתנות האחרות – המן וענני הכבוד.

אך למרבה ההפתעה מסתבר שמסורת הבאר המשיכה להתקיים כתופעה חיה ורלבנטית גם בימי חז“ל ובימי הביניים. כך למשל אנו מוצאים במדרש ויקרא רבה, מהמאה החמישית לספירה:

מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בים בטבריה, ואירעה השעה וצפה בארה של מרים ונתרפא.

והיכן היא בארה של מרים? אמר ר‘ חייא בר אבא: כתוב ‘ונשקפה על פני הישימון‘, שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים שלטבריה, זה הוא בארה שלמרים.

לפנינו מסורת גלילית (ויקרא רבה התחבר בגליל), היודעת להצביע על מיקומה של באר מרים בתוך הכנרת. מתברר כי הבאר המשיכה לנדוד, לא נשארה במדבר ונכנסה לארץ עם בני ישראל.

לפי מקור מאוחר יותר, פרקי דר“א פרק לה, הבאר נדדה עם האבות עוד לפני דור המדבר:

כל מקום שהיו אבות הולכים היתה הבאר מהלכת עמהם. אברהם חפר בארץ ג‘ פעמים ומצא אותה לפניו … יצחק חפר בארץ ארבעה פעמ‘ ומצא אותה לפניו … היא הבאר שעתידה לעלות לירושלים ולהשקות את כל סביבותיה שנ‘ והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וג‘ (זכריה יד), והיא הבאר שהיתה מהלכת עם ישראל במדבר.

הרמב“ן בפירושו לפרשתנו (במדבר כ, ח) מוסיף עוד אירועים שבהם הופיעה הבאר:

כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו. העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם.

הבאר הופכת אם כן לתופעה על–מקומית ועל–זמנית, מופיעה בכל דור ובכל הזדמנות. לא זו בלבד, גם בדורות מאוחרים יותר המשיכה הבאר להתקיים בתודעת העם: לפי מסורת אשכנזית עתיקה, נהגו הנשים – באירופה! – לשאוב מים במוצאי שבת מיד עם צאת השבת, מפני שזהו הזמן שבו מתגלגלת בארה של מרים בנהרות ובנחלים ובכל מקורות המים. אגב, זו כנראה הסיבה שבהבדלה אנחנו אומרים את הפסוק ‘ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה‘.

נשאלת השאלה: למה? במה זכתה דווקא הבאר להמשיך ולהתקיים, בעוד שהמן ועמוד הענן, למשל, חדלו?

אני מבקשת להציע כי הסיבה לכך היא דווקא בגלל הקשר למרים, שמציגה דגם מנהיגות מנוגד למשה.

מרים מציעה, אם כן, דגם אחר של מנהיגות – לא כוחנית וכועסת אלא אמהית וחומלת, לא מכה בסלע אלא שרה אליו.

עם הכניסה לארץ נפטרו שלושת המנהיגים ופסקו שלש המתנות. את משה החליף יהושע, את מקומו של אהרון ירש אלעזר, ומה עם מרים?

מאז שנכנסנו לארץ ובמשך כל ההיסטוריה שלנו, זו כנראה המנהיגות שהכי חסרה לנו, ואותה אנחנו ממשיכים לחפש בכל מקום וזמן.