תפירת חציצה

לפני מספר שבועות פרסמתי פוסט זה בקבוצת הפייסבוק “אלוהים ישמור אותנו מדעתך: מקום לדיון רציני ביהדות” (“God Save Us From Your Opinion: A Place For Serious Discussion of Judaism”:-

“אני אח שעובדת במרפאת חירום. אתמול הגיעה מטופלת עם חתך בין האגודל לאצבע המורה, והיא נזקקה לתפרים. היום היא הגיעה שוב, הפעם עם בעלה. הם אמרו שדיברו עם רב, שאמר שהתפרים האלה הם בעייתיים לטבילה במקווה. הם הוסיפו שתפרים מסיסים הם בסדר, ורצו להחליף את התפרים . נאלצתי להסביר להם שיש סיכוי אפסי לכך שנוכל להחליף את התפרים. המנתח שטיפל בה אמר שהתפרים יכולים לצאת רק לאחר שבועיים. הסברתי להם שישנם תפרים שיכולים לצאת כבר שבוע אחרי, אבל זה תלוי בסוג החתך, בסוג התפרים ובהתקדמות תהליך ההחלמה.

מעולם לא שמעתי על תפרים שהם חציצה. מישהו יכול בבקשה להסביר לי?”

השרשור שלאחר מכן היה מרתק. יועצות שונות הביאו מקורות מדוע קיימת בעיה. כשהם הסבירו את זה, זה היה הגיוני – אני מניחה שזו פשוט הייתה פעם הראשונה ששמעתי על זה (למרות היותי אח 6+ שנים ונשואה יותר מ14 שנים). אנשי מקצוע רפואיים אחרים הוסיפו הערות גם הם, מה שהוביל לשיחה מעניינת מאוד על האינטראקציה שבין שירותי בריאות והלכה.

המשמעות ההלכתית היא שכל דבר שניתן להסרה נחשב כחציצה, בדומה לאופן שבו תכשיטים ייחשבו כחציצה – משהו שמיועד להסרה במועד מאוחר יותר. מושג זה יכלול תפרים שמוציאים. עם זאת, תפרים מתמוססים אינם נחשבים כחציצה כיוון שאין צורך להסירם. באופן דומה, דבק רפואי לא יהווה חציצה מכיוון שאין צורך להסירו.

הבעיה הרפואית היא שתפרים נשלפים שמוציאים ותפרים מתמוססים משמשים לצרכים שונים. תפרים מתמוססים עדיפים בתפרים פנימיים במהלך ניתוח, או ברקמות שאינן נתונות לטווח רחב של תנועה. תפרים שמוציאים נוטים להיות מועדפים עבור חתכים בעור, במיוחד סביב מפרקים. יתרה מכך, ההעדפה בסביבה טיפולית רפואית כמו מרפאת החירום שבה אני עובדת היא להשתמש בתפרים שמוציאים מכיוון שהם הרבה יותר קל לעבוד איתם, הם משאירים פחות צלקות לאחר ההוצאה, ויש להם סבירות גבוהה יותר להצלחה עם פצעים חיצוניים. לגבי דבק רפואי, הוא משמש רק עבור חתכים מאוד ספציפיים, קטנים וישרים יותר באזורים שאינם רואים כמעט טווח תנועה.

מה שמסבך עוד יותר את המפגש הזה שבין הלכה ורפואה, הוא שמי שיש לו תפרים צריך להימנע מכניסה למאגר מים מכל סוג שהוא, אפילו מהבריכות המטופלות בכלור. זאת על מנת למנוע זיהום במקום הפצע. לכן, טבילה במקווה עם פצע שיש בו תפרים, זה פשוט לא רעיון טוב מבחינה רפואית. אם כבר, שימוש בתפרים מתמוססים יעודד הליכה למקווה עם פצע תפור, שזה רעיון גרוע, מבחינה רפואית.

כשפניתי בנושא לחלק מהמנתחים שעובדים במרפאה, התגובה הכללית הייתה שאין סיכוי שיעברו לתפרים מתמוססים רק בגלל העדפת המטופל, כיוון שיש התוויות הרפואיות והתוויות נגד באיזה תפרים להשתמש. כשדיברתי עם האחות הראשית, היא הסכימה אתם והוסיפה שיהיה כמעט בלתי אפשרי לבקש מהמנתחים לעשות זאת. מעבר לכך, תפרים מתמוססים הרבה יותר יקרים מתפרים שמוציאים, ומגבלות תקציב ימנעו כל דבר מסוג זה, במיוחד אם אין לכך התוויה רפואית (ואפילו התווית נגד).

בסופו של דבר, האינטראקציה שהייתה לי עם המטופלת ובעלה הייתה קצרה, ולא נתלווה אליה מעקב. אבל אני שמחה שזה קרה, כיוון שלמדתי כל כך הרבה על נושא שאני באמת צריכה לדעת עליו כאח בשירותי בריאות קהילתיים.