על החשיבות שבתיאום

התחלתי להדריך כלות לפני כשש שנים, לאחר שאחת המדריכות המוכרות ביותר בקהילה שלי בברוקלין הציעה לי לעשות את זה. היא ידעה שיש לי תואר שני בעבודה סוציאלית והרגישה שאני אוכל להתחבר היטב לכלות, למרות שאם הייתן מכירות אותי כנראה שלא הייתן מסווגות אותי כמדריכת כלות (אני אף פעם לא סווגתי את עצמי ככזו!). הביטחון שלה בי החמיא לי ומילא אותי בענווה.

וכך, נפגשנו באחד מלילות הקיץ בסלון שלה והתחלתי את ההכשרה שלי.

סקרנו את החוקים וההלכות הקשורות לנידה, ההרחקות וההכנות למקווה. דיברנו על סיפורים נפלאים על איך נשים מכל רחבי העולם עשו מאמץ גדול כדי לשמור על קדושת המשפחה היהודית. דיברנו על שלום בית ועל מציאת דרכים לעבוד יחד עם בן הזוג.

המטרה שלי בהדרכה היתה ליצור אוירה של ביטחון ונוחות מעבר למסירת המידע הבסיסי. רציתי שהתלמידות שלי ירגישו בנוח לשאול אותי איזו שאלה שהן רוצות ושלעולם לא ירגישו שאני שופטת אותן. רציתי לוודא שהן יודעות שאני אהיה זמינה עבודן בכל עת ושאני נהנית לעזור להן. אני זוכרת את ההרגשה שלי כשנשאתי כמה לחוצה הייתי בשל החשיבות הגדולה בשמירת הלכות טהרת המשפחה, מה אם אעשה טעות? רציתי שהתלמידות שלי יהיו בטוחות בעצמן ובהבנה שלהן את ההלכות.

לימדתי גם בקבוצות וגם במפגשים אחת על אחת. כשכלה ביקשה ללמוד איתי בדרך כלל שאלתי על ארוסה, על בית הכנסת ועל הרב שהם ישתייכו אליהם ומתי הם מתכוונים להתחתן. רב הכלות שלימדתי היו מהקהילה שלי וחלקו פחות או יותר את אותן השקפות כמוני. באופן דומה, החתנים למדו אצל מורים שלימדו את אותה שיטה כמוני. מה שהכלה והחתן למדו היה מתואם.

בשנה שעברה, אישה צעירה שהכרתי זמן רב התקשרה אלי. היא עמדה להינשא וביקשה ממני ללמד אותה. הססתי, כי עליתי לארץ באותו הזמן וחשבתי שעדיף שהיא תלך למישהי שגרה בשכונה שלה ותהיה יותר זמינה עבורה (או לפחות תהיה באותו אזור הזמן…) היא התעקשה, ואמרה שמשום שאני מכירה אותה ואת המשפחה שלה במשך הרבה שנים זה יהיה לה הרבה יותר נוח.

כששאלתי איפה לומד החתן שלה היא ציינה שהוא לומד עם רב חרדי. שוב היססתי, אמרתי לה שיהיו הבדלים וסתירות בין השיטה שאני אלמד אותה והשיטה שהחתן שלה ילמד. הסברתי שמה שאנחנו לומדות מתבסס על השולחן ערוך ולפי הרב עובדיה יוסף זצ”ל. נתתי לה דוגמאות שונות של הבדלים, ניסיתי לשכנע אותה ללמוד אצל מישהי אחרת שתלמד באותה דרך כמו החתן שלה ושתבטיח שהם יהיו מתואמים בשיטות שלהם, אבל היא התעקשה, היא רצתה ללמוד איתי, ולבסוף הסכמתי.

למדנו, נהנינו וצחקנו והרגשתי שהתחברנו. היא התקשרה ושלחה לי שאלות ואפילו דיברנו על ההבדלים הברורים בין המשפחה שלה ובין זאת של ארוסה.

ואז, כמה ימים לפני החתונה, כמעט כמו רמז מקדים של מה שעלול בהמשך להפוך לבעיה אמתית, היא התקשרה אלי. היא וארוסה התווכחו על החוקים הקשורים ללילה הראשון. עברנו שוב על החוקים. היא אמרה שארוסה מרגיש לא בנוח עם החוקים כפי שהצגתי אותם, שהוא גורם לה להרגיש כאילו היא עומדת להתחיל את חיי הנישואים בהתפשרות על ערכי טהרת המשפחה. היא שאלה אם אני מוכנה לדבר עם הרב של ארוסה כדי להבטיח שמה שהיא לומדת איננו שגוי. הסכמתי, רציתי לעשות כל שביכולתי כדי להבטיח את הנוחות ושלוות הנפש שכל כלה צריכה לקבל בערב חתונתה.

הרב של החתן ואני דיברנו. הוא הבין שמה שלימדתי היו המנהגים הספרדים המקובלים, אבל אמר שהוא (ובעקבותיו גם החתן) מעדיף להיות יותר מחמיר. באופן המכבד ביותר, ניסיתי להסביר שחומרות שבאות על חשבון הביטחון והנוחות של הכלה אולי לא מתאימות לכל זוג.

צד יועצת ההלכה שבי הוסיף שכאשר חומרות מתחילות להיכנס לתחום של שלום בית – ובמקרה הזה בית שרק מתחיל להתפתח – יהיה עדיף שהם “רק” יקיימו את ההלכה וישאירו את החומרות לזוגות שמוכנים לקבל אותם ביחד בלב שלם.

צד העובדת הסוציאלית שבי כעס על כך שהרב והחתן מכניסים ספקות ללב הכלה. היא נמצאת על סף חתונה עם תחושה ראויה לשבח של אחריות להמשיך את מסורת הנשים שלנו במשך אלפי שנים, והגברים האלו גורמים לה לרגיש כאילו היא טועה טעות חמורה ושהכוונות שלה לקויות..

הסברתי לרב שזו המצווה שלה, וכל זמן שהיא מקיימת את ההלכה היא צריכה לקבל עידוד ותמיכה לעשות זאת בביטחון. היא צריכה להרגיש את האמון של בעלה בצעדים החדשים האלו שהם עושים ביחד.

לבסוף הרב הבין וקיבל, הוא דיבר עם הכלה ועם ארוסה על מנת להבטיח להם שמה שהיא למדה הוא לגמרי על פי ההלכה ואין להטיל בו ספק.

הלוואי שהייתי יכולה לסיים את הסיפור הזה באקורד חיובי, אבל למרבה הצער הדברים לא קרו כפי שקיוויתי. הזוג התחתן וזמן קצר לאחר מכן הם כבר ציפו לילד הראשון שלהם. למרות שעברתי לישראל עדיין היינו בקשר לאורך ההריון שלה. היא שמחה להיות בהריון והביעה גם הקלה מהלחץ שליווה את ההתמודדות עם חוקי הנידה. זה העציב אותי לשמוע שלמרות היחס המכבד הגלוי לעין שהיא קיבלה בהתחלה על האחריות בשמירת המצווה בדרך שתהיה הנוחה ביותר עבורה, הדבר עדיין נשאר עניין רגיש בינה לבין בעלה.

היא ילדה תינוק חמוד ויפה. דיברנו בטלפון וחזרנו שוב על חוקי הנידה וההלכות שאחרי לידה.

בערך חודשיים לאחר מכן היא התקשרה שוב. היא שאלה איך החיים בישראל ואיך המשפחה שלי מתאקלמת. היא תיארה איך זה בשבילה למלא את חובותיה כאמא וגם לחזור ללמוד. זה היה נחמד. ואז, שוחררתי מחובותיי כלפיה.

היא אמרה שהיא צריכה לעבוד על שלום בית בינה לבין בעלה. למרות שהיא מסכימה עם כל מה שלמדנו יחד היא הרגישה שהיא צריכה להיות יותר מתואמת עם בעלה בנושא הזה, ושהעמדה שלו – למרות המחווה הראשונית – בסופו של דבר איננה ניתנת לשינוי. עמוק בלבי ידעתי את זה. ידעתי שזה מאבק אבוד מבחינתה, במיוחד כששמעתי כיצד הספקות והחשדות שלו בכל חודש הובילו לויכוחים חוזרים ונשנים ומתח ביניהם. היא ויתרה, ולמרות שלא הרגישה בנוח עם החומרות, היא העדיפה לקבל אותן מאשר את המריבות הקבועות. למרות שאני עצובה על כך שכבר לא נשמור על אותו הקשר, אני מבינה.

ואני למדתי את השיעור שלי. גם יועצת ההלכה שבי וגם העובדת הסוציאלית הבינו עד כמה זה חשוב שהכלה והחתן ילמדו את אותה השיטה. בעניין משמעותי בנישואין כמו זה, יחסוך הרבה לחץ וכאב לב להחליט באיזו שיטה נוהגים כבר מההתחלה. זה לא אומר שדרך אחת בהכרח נכונה והשניה שגויה, זה רק כדי להיות מתואמים.

פרנסיס ארקינג הדריכה כלות במשך חמש שנים בקהילה החלבית בברוקלין, ניו יורק, ועלתה לארץ בשנה שעברה. היום היא גרה במודיעין. היא סיימה תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת NYU.