מאת ליסה כהן
הליכה למקווה יכולה להיות אחת החוויות המטהרות, הרוחניות, המיוחדות והמפנקות ביותר. את מעניקה לגוף שלך יחס של אהבה וכבוד כהכנה לחוויה רוחנית. אחרי שטבלת ויצאת מחודשת, את מתלבשת ומתאפרת בשביל לשוב הביתה בהרגשה הכי יפה ונחשקת, ממש כבליל הכלולות.

אמנם, לא לכולן זה ככה.

אמי ואחותי, ינוחו יחד בשלום, מתו מסרטן תורשתי של השד והשחלות בגילאים צעירים מאוד. כתוצאה, עברתי בדיקה גנטית וגיליתי שאני נשאית של מוטציה גנטית של הגן BRCA1. המשמעות הייתה שהסיכון שלי לחלות בסרטן השד היה 87% ו-50% בסרטן השחלות.

 וואו! להמשיך את חיי בציפייה לגלות סרטן, גם בשלבים המוקדים, לא היה אפשרות מספיק טובה בשבילי. אמי ואחותי שניהן גילו את סרטן השד שלהן בשלבים מוקדמים, אך סרטן תורשתי הוא תוקפני מאוד, ברגע שזה מתחיל קשה מאוד לעצור את ההתפשטות של סרטן מסוג זה מכיוון שהוא נובע מגנים פגומים. גם אמא שלי וגם אחותי גילו את הסרטן שלהן בשבלביו המוקדמים, אך הסרטן של אמא שלי חזר שוב ושוב. היא נפטרה מסרטן שחלות גרורתי בגיל 49. הסרטן של אחותי חזר שוב ושוב והיא נפטרה בגיל 36.

הידיעה שלי שאני נשאית של BRCA1 הייתה ברכה- ברכה שפיתוח מדעי אפשר. ברכה שאמא שלי ואחותי לא זכו בה. הגילוי שיש לי מוטצית BRCA היה מתנה שבשימוש נכון יוכל להוריד את הסיכוי שלי לחלות בסרטן ב-90% ולהגן עלי מלהיות ‘הבאה’ במשפחה.

בכדי לחיות, בחרתי לעשות את הפעולה היזומה היחידה האפשרית- כריתת שד כפולה. נשארתי עם צלקות ושדים משוחזרות שרחוקות מלהראות טבעיות. אבל מי כבר יראה? אני, בעלי ו… הבלנית!

אוי, איזה פחד ללכת למקווה! החוויה המדהימה של פעם הפכה לחוויה מאיימת, מפחידה ומשפילה שהזכירה לי את איבוד השדיים ואת הגוף החדש, המצולק, שלמדתי לקבל באהבה. יכולתי לקבל אותה באהבה בעודי לבד, או עם בעלי, כי הגוף החדש שלי הציל את חיי. אך בעומדי ערומה מול הבלנית התחושות היו שונות בהחלט.

מצאתי את עצמי מחזיקה את המגבת עלי כמה שיכולתי, ממלמלת על ניתוחים, רואה את ההלם בעיניה תוך כדי שהיא מנסה להסתיר אותו או פשוט לצפות בה מרחמת עלי. כל מה שהיא אמרה היה הדבר הלא נכון ורק גרם לי להרגיש יותר גרוע. זה חידד לי כל פעם את תחושת אובדן המשפחה שלי ואת מה שאני הקרבתי בשביל לחיות. זה רק חיזק אצלי את הבושה וההשפלה שיראו אותי ערומה אחרי כריתת שד ושחזור חזה.

אך תחושת האיימה הזו לא תמיד נכחה. הכל היה תלוי במי הייתה הבלנית. בלניות שעברו הכשרה לא עוררו אצלי את אותו כאב- הן הבינו את המצב שלי ועיניהן קרנו נינוחות, קבלה ואפילו גאווה. זה עשה עולם של הבדל.

1 מתוך 40 אנשים יהודים נושאים מוטציה בגן ה-BRCA ורבים מהם עוברים ניתוחים בכדי להוריד את אחוזי הסיכון שלהם לחלות במחלה בעוצמתו המלאה. לאלה שאין להם את האפשרות הזאת יש סיכוי גדול לחלות בסרטן השד, אשר גם מביא עימו צלקות וכריתות שד. בלניות צריכות לקבל חינוך והכשרה בנושא, הן צריכות לדעת למה לצפות, כיצד להגיב ומה נכון או לא נכון לומר. אני חוויתי את ההבדל בין בלניות שעברו הכשרה וכאלה שלא, ואני מייחלת ליום בו כל המקוואות הינם מקומות מסבירי פנים לכל אישה- נשים שחלו בסרטן בעבר, נשים שהפחיתו סיכון על ידי כריתת שד מניעתית, נשים שמגיעות טרום ניתוח (עם קעקועים כימוטרפיים) וכאלה שהן אחרי כריתת שד, עם שחזור חזה או בלי. כולי תפילה שהבלנית תדע לקבל את כולן ולתת להן הרגשה שהן נשים נורמליות ושלמות כדי שכל אחת ואחת מהן תוכל להתרגש ולהנות מחווית הטבילה שלה במקווה.

ליסה היא המייסדת ומנכ”לית של עמותת ברכה: התמודדות והקטנת הסיכון של סרטן שד ושחלות משפחתי. לעוד מידע על סרטן תורשתי, אתם מוזמנים ליצור קשר עם עמותת ברכה, info@bracha.org.il.