מקום בשבילי להיוולד מחדש

7 יולי 2015. עודכן ינואר 31 2018

פעם אהבתי ללכת למקווה. למעשה, הדבר שלקראתו התרגשתי יותר מכל כאשר התחתנתי היה ההליכה למקווה. כבר רציתי לשטוף מעליי שנים של טומאה, ולהכין את עצמי לקשר מלא עם ה’ (ועם בעלי). הטבילה הראשונה ענתה על כל הציפיות שלי. המים החמים שכיסו את כולי היו כמשב אוויר צח. יצאתי מן המקווה אישה חדשה. נולדתי מחדש. וכל כך רציתי לשוב לשם.

חזרתי לשם רק עוד פעמיים, שבהן יכולתי לחוש את המצווה במלואה. ליהנות מן ההכנה. מן ההפרדה. מספירת הימים. אני קיימתי מצווה שהייתה שייכת רק לי ואף אחד אחר לא ידע עליה. רק אני, השם, ובעלי. שלישייה מושלמת. זה היה הסוד הקטן שלנו. נהניתי ביום הטבילה שלי כאילו זהו שוב יום הנישואין. פינקתי את עצמי באותו יום, יצאתי מן העבודה מוקדם והתכוננתי לחיבור מחדש עם עצמי ועם אלוקים, החיבור שעזר לי ולבעלי להתקרב זה לזה. התחושה של המים. הריגוש, הלחשוש, הקדושה, ההתרגשות, האושר העילאי.

אחרי הפעם השלישית נכנסתי להיריון. במשך שש השנים הבאות הייתי בהיריון, או שהינקתי והגעתי למקווה רק קומץ פעמים. ובכל הפעמים שהלכתי למקווה מיהרתי מאוד, והייתי מותשת, ולגמרי יצאתי מדעתי בגלל ‘טפשת תינוקות’, שזה באמת נס שבכלל הגעתי לשם. אבל – בכל זאת – אהבתי את החוויה. אהבתי את הרעיון של טיהור הגוף והתחלה מחדש. הלידה מחדש הייתה כל כך ממשית, עד כי לעתים יכולתי להרגיש כיצד הכעס, התסכול וכל התכונות האחרות שלא אהבתי נשטפות מעליי כמו לכלוך. ויצאתי מן המים נקייה, טהורה ומוכנה לנסות שוב. מוכנה לפעול שוב עם בעלי יד ביד בחיים של קדוּשה.

ואז נפצע בעלי פציעה אנושה בתאונת עבודה. הוא היה במצב של כאב מתמיד. חיינו השתנו לנצח. הוא ישן כמעט ללא הרף באותן שנים, כאילו זה היה הדבר היחיד שהיה יכול לעצור את הכאב. אני הפסקתי להניק. הפסקתי להיות בהיריון. הפסקתי את המעגל שבו חיים נכנסו אל חיינו והתחלתי את התהליך של הניסיון לדחות את המוות. ולראשונה בחיי התחלתי ללכת למקווה מדי חודש בחודשו. כעת המקווה הפך למטלה. הייתי נשואה לבעל שסבל כל כך הרבה כאב גופני, נפשי ורגשי, ופשוט לא היה אכפת לו אם הלכתי או לא. הייתי במצב שבו השאיפה היחידה שלי הייתה להצליח להחזיק מעמד. כל יום היה מאבק הישרדות, למי היה כוח לשאת את העול הנוסף של מצוות טבילה כאשר החיים היו כל כך קשים? האם הייתי עסוקה? אי אפשר לתאר עד כמה. הייתי המומה. עמוסה. דואבת. כיצד יכולתי בכלל לחשוב על בדיקות, על תחתונים בצבע לבן ועל הכנות לטבילה כאשר בקושי היה לי זמן לישון. אבל – המשכתי לעשות את זה. לבעלי לא היה אכפת. הוא סבל כל כך מכאב ואפילו לא הרגיש שהלכתי. המקווה כבר לא היו מצווה בשבילו. זאת הייתה מצווה רק בשבילי. מצווה אמיתית. ‘עבדו את השם בשמחה’. בתחילה חשתי רגשי אשמה. לא הייתה עוד שמחה בשבילי במצווה הזאת. במשך כמעט שנה הלכתי והתפללתי והתחננתי להשם שיאפשר לי לעבור את ההליכה למקווה ולשרוד את העובדה שבעלי ישן (כרגיל) כאשר חזרתי הביתה. התפללתי שה’ יעזור לי להתגבר. שיראה את הרצון העז שלי למלא את רצונו על אף כל מה שקורה, ושאולי זה יהיה מה שאנו זקוקים לו כדי להחזיר את חיינו למה שהיו קודם לכן. אולי המצווה הזאת תטה את כף המאזניים.

חווית המקווה הגרועה ביותר שלי הייתה בחורף. היה עליי להיות עם הילדים מחוץ לבית במשך כל היום. ביקשתי מבעלי שידליק את דוד המים החמים כדי שאוכל להתרחץ באמבטיה חמה כאשר אחזור הביתה, אבל הוא שכח. הוא ישן. אז התרחצתי במים קרים, בחורף, בלי חימום. התחלתי לבכות. בכיתי בדמעות גדולות, כבדות. השם, מדוע עליי ללכת למקווה?? המצווה הזאת היא בשבילך, רק בשבילך! ואני מקיימת אותה בשבילך, ובכל זאת אתה מקשה עליי כל כך! בכיתי ובכיתי במשך שעה, כשאני יושבת על האסלה, עירומה, ראשי נתון בכפות ידיי. וחשבתי לעצמי, אולי לא אלך הפעם. אולי זהו הזמן שבו המקווה כבר לא חשוב. אולי זהו הסוף של הקשר שלי. אבל אז חשבתי לי כי הטבילה מעולם לא הייתה חוויה קלה לאמותינו. הן טבלו בים, באגמים, במקוואות קפואים בסיביר. הרשימה ארוכה. כל כך הרבה סבל רק למען המצווה הקטנה הזאת. זוהי מצווה אחת שבין אישה לאלוקיה ולא לאף אחד אחר. אספתי את עצמי והתחלתי להתכונן למקווה.

אחרי החוויה הזאת עברו חודשים אחדים שבהם הלכתי למקווה מתוך הלך הרוח הזה. אולי אני לא אוהבת לעשות את זה, אבל אני אוהבת את השם ואת הקשר שלי איתו, ואני רוצה שגם לילדים שלי יהיה קשר כזה. הדרך הטובה ביותר ליצור את הקשר הזה היא ללכת. לכן המשכתי ללכת. אכזבות, קשיים, אף לא לילה אחד טוב, בעלי ישן תמיד. המצווה הייתה ביני ובין אלוקים ולמען המשך העם היהודי וזהו זה.

ואז הגיע היום שבו התכוננתי ללכת למקווה והשם שלח לי ברכה גדולה. הוא הענק לי תשוקה עצומה, עמוק בלבי, ללכת. לפתע פתאום הרגשתי כאילו משקל כבד ירד מן הנשמה שלי, והשאיפה האמיתית שלי ללכת, להתחבר, להתנקות ולהיוולד מחדש שבה וצפה על פני השטח, והרגשתי שוב כמו כלה.   

כבר לא היה חשוב שזה קשה או שבעלי בכלל לא יהיה ער ושכלל לא אכפת לו. כבר לא היה חשוב שהשנים האחרונות היו כל כך קשות עד שהרגשתי כאילו קיר עבה חוצץ ביני לבין אלוקים… מפני שבאותו רגע הוא שבר את הקיר ואִפשר לי להיכנס. התכוננתי למקווה בשמחה. רציתי להתחבר. רציתי להיטהר. רציתי להסיר את הטומאות שהיו בחיי ולהיוולד מחדש, והייתי מוכנה להתייצב מול העולם באמת ובאמונה עם השם ועם בעלי לצדי. הלכתי למקווה ונתתי למים החמימים לכסות אותי. בכיתי בדמעות של שמחה במשך זמן רב, שנמשך כמעט נצח. הבלנית יצאה חרש מן החדר והניחה לי להישאר, לצוף ולבכות בתוך מי המקווה. השם החזיק אותי בתוך מי המקווה. אולי, אולי הכל יהיה בסדר.

נאחזתי ברגע הזה במשך זמן רב והוא הותיר את חווית הטבילה חיובית עבורי במשך השנים הללו.

חלפה שנה. מצבו של בעלי, שהיה מאוד קשה ומתסכל, צנח לתהום והוא אושפז בבית חולים. במשך השבועות הראשונים שהוא שהה בבית החולים לא ידענו מה קורה. לא ידענו אם הוא יחיה, ואם יחיה – האם יהיה מסוגל לתקשר שוב. בשבוע הראשון של האשפוז, באחד הבקרים כאשר ישבתי לצד מיטתו מפוחדת, מבולבלת ובודדה, נזכרתי שבאותו ערב אני צריכה ללכת למקווה. עדיין עשיתי את הבדיקות מדי יום, אבל רק מתוך שגרה. התקשרתי למדריכת הכלות שהדריכה אותי, שהיא גם חברה טובה שלי. היא אמרה לי שאני בהחלט לא צריכה ללכת, וכי אני יכולה לגעת בבעלי בלי קשר לטבילה. חשבתי על זה כל היום, ואחר כך החלטתי שאני רוצה ללכת. אני צריכה ללכת. רציתי להרגיש נורמלית, והמקווה היה הקשר לנורמליות. רצתי הביתה, דאגתי שמישהו יהיה עם הילדים והתכוננתי לצאת. הלכתי לבניין של המקווה, והבלנית הסתכלה עליי כך שהבנתי שמשהו לא בסדר. היא שאלה אותי אם הכל בסדר. לא. אמרתי לה. אני לא בסדר. בעלי מאושפז בבית חולים ואני לא יודעת אם הוא יחזור הביתה אי פעם. עמדתי בפתח ובכיתי. הבלנית, אישה מבוגרת עדינה ונעימה, התקרבה ועטפה אותי בחיבוק חם, בעודי בוכה על כתפה. היא אמרה לי שאני לא צריכה להיות במקווה, אני יכולה ללכת הביתה. לא. אמרתי לה. אני צריכה להיות כאן. זאת הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לחוש את הכאב שעבר עליי בשעה שבעלי בבית החולים, ובכיתי במשך כל זמן ההכנה לטבילה. נכנסתי לחדר הטבילה והבלנית שאלה אם אני רוצה שתישאר. כן. ביקשתי שתישאר עד שאטבול ואז אני מבקשת להיות לבד במשך כמה דקות. כמובן, אמרה. אחרי שענתה בפעם האחרונה ‘כשר’ חיבקתי את עצמי ודמיינתי שהשם מחזיק אותי ומנענע אותי ולוחש באוזני “יהיה טוב”.

יצאתי מן המקווה בתחושה של טהרה. הרגשתי שנטהרתי מן הפחד והבלבול שנצמדו אליי. הרגשתי טהורה ומוכנה להתמודד עם האתגרים העצומים שעוד יגיעו. הלכתי הביתה והשכבתי את הילדים לישון. אחרי שהם ישנו הלכתי לחדרי, צנחתי על השמיכות וישנתי שינה עמוקה לראשונה מאז אושפז בעלי בבית החולים.

מצבו של בעלי השתפר. הוא חזר הביתה. המשפחה שלנו התחילה להחלים. המשכתי ללכת למקווה, אבל זה כבר לא היה כמו קודם.

עברו עוד שנים, וכעת אני שוב לא הולכת למקווה, מפני שאני שוב מיניקה תינוק חדש. לעתים קרובות אני חושבת על מי המקווה החמימים העוטפים אותי ומצפה ליום שבו אחזור לטבול שוב מדי חודש. אני נרגשת מעצם המחשבה על הטבילה במים שמרגישים כמו משב אוויר רענן. אני מצפה לתחושה המלהיבה שהשם מחזיק אותי בשעה שאני נעה כה וכה ושומעת אותו לוחש באוזני: “יהיה בסדר”.

בעולם ובחיים שבהם יש עליות ומורדות וצעדים קדימה וצעדים לאחור, אני אסירת תודה על כך שיש מקום שאפשר ללכת אליו מדי חודש ולהיוולד מחדש.