מיומנה של בלנית ליל שבת

בעבר הלא כל כך רחוק, מדי פעם התגנבה לראשי המחשבה מה היה אילו הייתי בלנית… אני מודה שכמו שהמחשבה צצה פתאום, היא באותה מהירות נשללה, “כי הרי מה לי ולבלנות?! הרי עיסוק קדוש זה שמור לנשים צדקניות מהדור של פעם, לא לאישה “מודרנית” וצעירה שכמותי, וממילא אין סיכוי שאעסוק בתחום זה.”

והנה, לפני כשנתיים נפתח ממש על ידי מקווה נשים חדש לאחר ש-90 שנה כלל לא היה בשכונה מקווה! וכיוון שאני מתגוררת באחת השכונות הירושלמיות הבודדות היום שאין בהן כמעט אוכלוסייה חרדית (שהמועצה הדתית הייתה אולי מעדיפה על פני אישה דתית לאומית כמוני), פנתה אליי חברה לסייע בלילות שבת. בתחילה סירבתי ללא כל התלבטות, אך עם הזמן התחלתי לחשוב על העניין והסכמתי לנסות. מאז, אני בשמחה מגיעה למקווה בליל שבת וחג כשאני בתורנות, ובשבתות שאיני בתורנות אני מרגישה ששמחתי אינה שלמה.

 טבילה בליל שבת מיוחדת יותר מאשר בלילות אחרים. נשים מגיעות חגיגיות ויוצאות ברוגע שאין להן ביום חול כשכולן ממהרות ומייד מתחברות חזרה למרוץ החיים היומיומי ולשיחות הטלפון. במקווה פרושה מפה לבנה עם פמוטים וגביע ולרוב נשים מספיקות אפילו לשבת לנוח כמה דקות לפני זמן הטבילה. איני יכולה להפריז בתחושת השליחות שאני חשה בכל פעם שאני אומרת את התפילה המיוחדת שחוברה עבור בלניות, בהן היא מברכת את כולן ומודה לקב”ה על הזכות שנפלה בחלקה לעסוק בטהרת בנות ישראל. “אבי שבשמים, זכני לדבר בנעם ובשלווה ולבצע שליחותי בנחת ובשמחה… השפע שמחה עצומה בעת הזאת ובכל עת על כל בנותיך הבאות להיטהר לפניך… אנא השכן שלום בבתיהם ותן ביניהם אהבה ואחווה שלום ורעות…” גם את השמחה לקבל בחיוך כל אישה שמגיעה ואת הזכות לברך אותה לאחר הטבילה לא ניתן לאמוד. לאחר שרצתי במרתון ירושלים בשישי בבוקר, שמחתי כל כך שהיה עליי לרוץ גם למקווה באותו ערב ולא הייתי מוותרת על זה ומדהים שאיכשהו אני גם מצליחה להיות מוכנה בזמן כל פעם על אף ההכנות הקדחתניות לשבת. גם הידיעה שכל השנים שלא היה מקווה בשכונה היו נשים שדחו את ליל טבילתן בשל המרחק הרב שהיה עליהן לצעוד למקווה בשכונה אחרת מוסיפה כמובן לשמחה שלי ושל שאר הצוות של שבת.

עם זאת שאני תמיד מוכנה לעזור, היו מקרים שבהם היה קצת קשה לי עם ההשלכות של העבודה במקווה על משפחתי בליל שבת. דוגמה לכך הייתה באחד מלילות השבת בקיץ שעבר, לאחר שחזרתי מהמקווה וכשכבר עמדנו עם גביעי היין ביד לקראת הקידוש. פתאום, נשמעה דפיקה בדלת. היתה זו טובלת צעירה, כלה שהתחתנה חודשיים קודם, שהגיעה לאחר שעת הסגירה. היא הגיעה אלי הביתה כי על דלת המקווה מופיע פתק עם כתובתי “למקרה חירום בלבד בליל שבת”. לרגע התלבטתי מה אני עושה עם בני המשפחה שכבר חיכו לחזרתי כדי לקדש ולהתיישב לסעודה, והנה עליי שוב לצאת. ביקשתי מהכלה להמתין דקות בודדות שנעשה קידוש ואגיש את המרק ומייד שמתי פעמיי שנית למקווה. היא טבלה כדין ויצאה בשמחה. חזרתי הביתה מאושרת גם אני שיכולתי לסייע, אבל בפתח ביתי עמדה אישה נוספת שגם היא בקשה לטבול. שמחתי שנפלה בחלקי הזכות לסייע להן ושלא נאלצו לחזור הביתה בלי לטבול, אך מצד שני ברור שלמשפט “במקרה חירום בלבד” יש פרשנויות שונות. ועד שהגעתי הביתה כולם כבר נרדמו…

מהסיפור הזה ומעוד הרבה, למדתי כמה דברים שאני רוצה להמליץ לנשים לגבי הטבילה בליל שבת: קודם כל, לפי ההלכה, כאשר הטבילה נופלת בליל שבת, יש לבצע את כל ההכנות בערב שבת ובמקווה עצמו רק לעיין שנית בגוף. אפילו לא מתקלחים שוב במקווה לפני הטבילה. ישנם כמה דברים שאפשר לעשות במקווה אם לא נעשו מבעוד מועד (ובמקרה הצורך הצוות תמיד שמח לסייע) אך עדיף בהחלט לבוא מוכנה. שנית, למי שיש שאלת רב, עדיף לפנות לרב/ליועצת לפני שבת ולא להמתין עם השאלה. כמו כן,  מאחר והמקווה פתוח לשעה בלבד בליל שבת (והזמן שונה במקומות שונים), מומלץ לברר מראש את שעת פתיחת המקווה על מנת להימנע מעוגמת נפש. (בירושלים המקוואות נפתחים חצי שעה לאחר הדלקת נרות למשך שעה).  ולבסוף, המשכנה לבוא בשמחה וברוגע אפילו בליל שבת וחג, אנחנו שם בשבילכן!