לסבול בשקט: וגיניזמוס והנישואין הלא ממומשים

שרה* היתה כלה קורנת ומלאת חיים

אחרי כל הדייטים והשידוכים המייאשים האלו, ההכרות עם דוד* היתה התשובה לתפילותיה והיא היתה מלאה בהכרת תודה על החיבור המיוחד שנוצר ביניהם. הוא בהחלט היה שווה את ההמתנה.

החתונה היתה כל מה שהיא חלמה ויותר, אבל כששרה ודוד יצאו מהאולם והתחילו ללכת לכיוון מלון ששכן בקרבת מקום, פחדים החלו להתגנב לראשה. למרות שהדרכת הכלות היתה מעוררת השראה והמדריכה שלה פתוחה ומבינה, לשרה היו חששות טיפוסיים מליל הכלולות בעיקר כש חשבה על פיתוח של קשר מיני. ובכל זאת, היא שאבה נחמה מהידיעה שדוד בחור עדין ביותר ותמיד מתחשב ברצונותיה ורגשותיה.

יותר מכך, רבות מחברותיה הנשואות אמרו לה שהיו להן חששות דומים לקראת ליל הכלולות. רבות מהן נכנסו להריון זמן לא ארוך לאחר חתונתן, ולכן שרה הניחה שהפעם הראשונה הידועה לשמצה עשויה להיות התחלה של משהו טוב יותר.

רק ש”הפעם הראשונה” שלהם לא תאמה בכלל את מה שחברותיה סיפרו עליו או את מה שהיא למדה בהדרכת הכלות. אחרי שבוע השבע-ברכות דוד התקשר לרב שלו והסביר שהם לא הצליחו לממש את הנישואין, בעקבות, כפי שדוד הסביר, ההרגשה שהפין שלו פוגע בקיר. לאחר שיחה מקיפה הרב שיער שהשרירים הווגינאליים של שרה הדוקים מדי ולא גמישים. הוא הציע שהיא תעשה אמבטיה חמה, תתרגל תרגילי נשימה ותשתה כוס יין לפני שהם מקיימים יחסי מין.

ה”פעם הראשונה” של שרה הפכה להיות ההתחלה של נסיונות חוזרים להגיע ל”פעם ראשונה” ללא הצלחה.

“אל תדאג”, הרב המשיך להרגיע את דוד, “זוגות רבים עוברים את זה וזה יסתדר מעצמו”. אבל השבועות הפכו לחודשים, והחודשים לשנים, שרה ודוד הרגישו שמערכת היחסים שלנם היתה חסומה מלהגיע למלוא הפוטנציאל שלה.

דוד היה אוהב ואדיב, אבל שרה חשה בודדה ושבורה. היא לא חשה בנוח לפתוח מול אמה את אתגריה המיניים והיתה נבוכה מדי בכדי להתקשר למדריכת הכלות. היא למדה שיחסי מין עלולים להכאיב בתחילה, אבל שאם הזמן הם עשויים להתפתח לחלק מהנה ומרכיב רגשי ורוחני בתוך הנישואין שלה. כאשר זה לא קרה, היא החלה להרגיש שמשהו לא בסדר אצלה. הרגשתה שהיא “פגומה” רק החריפה כשהיא היתה מגיעה לשמחות משפחתיות וקולטת מבטים הסורקים את בטנה.

אם היא רק תצליח להתגבר על המשוכה הזו, התפללה, היא תרגיש שוב כמו אדם רגיל.

*שמות ופרטים מזהים שונו כדי לשמור על סודיות.

____________________________________________________________

הכירו את הוגיניזמוס, הפרעה בתפקוד המיני אצל נשים, שבניגוד לאמונה הרווחת, לא “נמצאת בראש”. וגיניזמוס הוא מצב בו השרירים הווגינאליים (שרירי פתח הנרתיק) מתכווצים באופן מתמשך ובלתי רצוני, מה שהופך את החדירה למכאיבה ולעיתים לבלתי אפשרית. הבעיה נעה בין מצב מתון בו החדירה נסבלת לפרקי זמן קצרים, לבין מצב חמור בו הסובלת מהבעיה לא יכולה לעבור בדיקות גניקולוגיות נרתיקיות, להכניס טמפון או אפילו לגעת באזור זה בגלל הכאב והפחד מפניו.

ישנם שני סוגים של וגיניזמוס, ראשוני ושניוני. במקרה של וגיניזמוס ראשוני, האישה אף פעם לא היתה מסוגלת לקיים יחסי מין עם חדירה או לא חוותה מעולם חדירה נרתיקית ללא כאב. וגיניזמוס שניוני הוא מצב בו אישה שבעבר כן היתה מסוגלת לחוות חדירה פיתחה וגיניזמוס, כנראה בעקבות (אבל לא תמיד) גורמים כגון לידה, זיהום, פציעה, תופעות לוואי של תרופה, סרטן או הפסקת המחזור (מנופאוזה). גם בוגיניזמוס ראשוני וגם בשניוני הגורמים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים שניהם רלוונטיים ועלולים להזין אחד את השני ולהביא להחרפה של הסימפטומים. כאשר אישה חושדת שהיא סובלת מוגיניזמוס, הכרחי שהיא תעבור בדיקות מקיפות שלוקחות בחשבון את מכלול הסימפטומים הרגשיים והגופניים שלה.

וגיניזמוס מביא לסבל פיזי, פסיכולוגי, דתי וחברתי. כמו במקרה של שרה, אישה עם וגיניזמוס בדרך כלל תתפוס את הסבל כמאפיל לא רק על הנישואין אלא על כל הדימוי העצמי והזהות שלה. תחושות של פגימות, של חוסר מסוגלות ושל בידוד מתוארות אצל נשים הסובלות מכך לעיתים קרובות. עם הזמן תחושות אלו עלולות להתעצם במקרה שהוגיניזמוס אינו מטופל.

עבור גברים מסוימים, הרעיון של גרימת לכאב לנשותיהם דרך יחסי המין הוא כה מייסר שעלול לפגוע בביטחון ובתפקוד המיני שלהם. מרחק עלול להיווצר כאשר שני בני הזוג מקשרים את חיי המין שלהם עם כאב ותחושות שליליות. גם חיבה גופנית כללית עלולה להיפגע מהמצב, חיבוקים, נשיקות והתכרבלות נעימה הופכים למוכתמים על ידי הפחד מ”לאן זה עלול להוביל”, והרגע המאיים “הנה זה בא שוב” שנמצא שם. למרבה הצער, זוגות רבים מתרגלים לוגיניזמוס הלא מטופל על ידי המגורים יחד כמו שני שותפים, עם הרבה כבוד הדדי, חיים יחד בשגרה מוכרת, אבל חסרים קרבה באופן משמעותי.

וגיניזמוס הוא לעיתים קרובות מאבק אישי, ונשים רבות נושמות לרווחה כשהן לומדות שהן אינן לבד בסבל זה. הבעיה אינה רק “בראש”, ויש תקווה להתמודדות ואף להעלמה של הכאב. הטיפול מאד תלוי בכל מקרה ומקרה, אבל בדרך כלל מבוסס על שילוב של הרחבה, קרמים וסיכה, תרופות ופיזיותרפיה לרצפת האגן, כמו גם תמיכה פסיכולוגית לאישה ולזוג.

במקרה של שרה, בעיה שנמשכה שנים הצליחה להיפטר תוך כמה חודשים, כששרה בסופו של דבר היתה מסוגלת להנות מחיבור מיני, דבר שמערכת היחסים הזוגית שלה כל כך כמהה לו. אחרי שנים של בידוד היא הרגישה חיות מחודשת בכל נקודת המבט שלה על החיים. היא חשה התלהבות והתרגשות ביחס למערכת היחסים שלה עם דוד, ויכולה לחייך כשהביטה קדימה לעבר התקוות והחלומות שלהם ביחס לעתיד המשותף שלהם. היא סופסוף היתה מסוגלת להיות רגועה, נוכחת ומועצמת בתוך הגוף שלה.