lodzrabbismikvah600

ביום השואה, מרכז עדן מבקש להצדיע לגבורה של נשים במהלך השואה, כשהקיום היהודי היה תחת איום פיזי ורוחני כאחד. למרות שהבלוג הזה איננו מציג בחינה ממצה של נושא זה, הכוונה היא להצטרף לדיון בנסיון לחלוק כבוד לאלו שעמדו בסבל וכך לחמו למען ההישרדות הפיזית והרוחנית של העם שלנו.

הסיפור על 93 הנערות היהודיות, כולן תלמידותיה של שרה שנירר, ששמו קץ לחייהן במקום לעבור אונס על ידי הנאצים מאד מוכר:

“היינו נערות בגילאי 14-22… אתמול ושלשום נתנו לנו מים חמים להתרחץ בהם ונאמר לנו שחיילים גרמנים יבקרו אותנו הערב. אתמול כולנו נשבענו למות. היום נלקחנו לדירה גדולה עם ארבעה חדרים מוארים ומיטות יפות. הגרמנים לא יודעים שהאמבטיה הזו תהיה טהרתינו לפני המוות…“1

במשך השנים הסיפור הפך להיות מאד סנסציוני ועלו ספקות מבחינת דיוקיו ההיסטורי על ידי חוקרים ומוסדות רבים ביניהם יד ושם. יהודית באומל והרב ד”ר יעקב שכטר, שחקרו סיפורי מות קדושים יהודיים, מסכמים שהסיפור הינו “אב טיפוס, אחד מהחזקים והנוגעים ללב ביותר בכל ספרות המרטירים היהודים, שאפשר למצוא את עקבותיו מחורבן בית המקדש במאה הראשונה עד חורבן יהדות אירופה במאה העשרים.”2

אבל ההיסטוריות כאן כמעט שאיננה רלוונטית, כיוון שהסיפור היה יכול לקרות באופן כלשהו. נשים נלקחו לזנות על ידי הנאצים, והיו נשים שהתנגדו. כמו סיפור עשרת הקדושים באיכה שמתו במשך שנים ולא ימים, אנחנו יכולים להסתכל על הסיפור כסיפור אגדי, ולהבין את המשמעות העמוקה שלו שמדברת על גבורתן של נשים יהודיות. ההיסטוריה היהודית גדושה בסיפורים על האומץ והחוסן של נשים יהודיות. כפי שדנו בליל הסדר לפני כשבועיים, שבעקבות הגזירה של פרעה להרוג את כל התינוקות הזכרים, הגברים היו מוכנים להרים ידיים ולגרש את נשותיהם, אולם הנשים סרבו להיכנע ולוותר על עתיד עמן, ופיתו את בעליהן על מנת להבטיח המשכיות. המדרש מספר שמשה רבנו פקפק בשימוש במראות הנחושת של הנשים עבור המשכן, אבל ה’ הוכיח אותו באומרו שהמראות סייעו בכדי להחזיר את הבעלים אל נשותיהם, דבר שנעשה בשם המצווה.

היוונים אסרו על ברית מילה. אף על פי כן נשים יהודיות, אפילו במחיר חייהן, ווידאו שבניהן נימולו על פי ההלכה.

במהלך השואה שמירה על הלכות טהרת המשפחה היתה קשה ומסוכנת עבור נשים, כפי שהראנו בכתבה קודמת, הנאצים אסרו על שימוש במקוואות, ונשים היו צריכות ללכת מרחקים ארוכים כדי לטבול, בעודן מתחמקות החוצה מן הגטו כדי לטבול בנהרות בעיירות שכנות או מבקרות במקוואות סודיים.

הנאצים רצחו בערך שני מליון נשים יהודיות, הן היוו מטרה באופן מיוחד כמייצגות את עתיד העם היהודי.

הסיפור על הנערות מייצג רק אחת מההחלטות הייחודיות לנשים שהתקבלו תחת השלטון הנאצי. עימנואל רינגלבלום, היסטוריון מגטו וורשה, כתב: “…היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודייה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ לבה וכושר עמידתה. בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים.”3

בגרמניה לאחר ליל הבדולח, כ-30,000 גברים יהודיים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. האחריות לשחרר את בעליהן היתה בידי הנשים. לנשים אלו נאמר שבעליהן ישוחררו רק אם יש להם מסמכי הגירה. רות אברהם השתמשה במראה הארי שלה על מנת לנסוע לדכאו באוטובוס מלא באנשי אס אס, וביקשה פגישה עם מפקד המחנה כדי להתחנן על שחרור חותנה. אחרי שלושה ימים היא הצליחה.4 עדות של גברים ונשים מדגישה את הכוח והאיפוק של נשים לאחר ליל הבדולח: “השבח הגדול ביותר… מגיע לנשותינו, שמבלי להזיל דמעה אחת גרמו לההמון הגרמני, שחלקם הכו את בעליהן עד דמים, לכבד אותן. בלתי ניתנות לשבירה, נשים אלו… עשו הכל כדי לשחרר את בעליהן.”5

בגטאות רבים, כמו בגרמניה, גברים נמנעו מללכת בחוץ ברחוב, שם הם כונסו כדי להישלח למחנות העבודה. לכן האחריות לפרנס את המשפחות עברה אל הנשים, דבר היצר היפוך תפקידים. ססיליה סלפקובה כותבת על נשים בגטו וורשה:

“אינדיבידואליות של נשים, אשר נתחמה במשך זמן כה ארוך בנורמות אתיות-תרבותיות, הפכה עכשיו [למקור כוח דינאמי]… חשוב לזכור כי האשה היהודיה רוצה יותר מאשר רק “לעמוד בסבל”. היא רוצה גם לבנות את היסודות לתקומה החברתית-כלכלית העתידית של עמנו… היא מהווה אלומת אור המשפיעה תקווה ואומץ לחיינו הדלים והאפלים, מגע של אנושיות ו…אפילו גבורה.”6

במהלך השואה, כאשר הקיום של העם היהודי היה תחת איום, הנשים שוב עמדו באחריות כלפי עתיד העם היהודי. הסיפור על תשעים ושלוש נערות בית יעקב, אמתי או לא אמתי, כמו הסיפור של רות אברהם והנשים בגטו וורשה, מציג את האצילות הייחודית של הנשים היהודיות. האומץ שלהן בוטא בצורות שונות: התנגדות ליחסי מין עם נאצים (ולעיתים אף התאבדות על מנת למנוע זאת), שימוש במקווה כל עת שאפשר, המשך קיום יחסי אישות עם בעליהם והבאת משפחות לעולם למרות האתגרים. אומץ הלב, החוסן והכוח הינם סיפור החוזר על עצמו, ובמיוחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מגיע לסיפור זה דף משלו בהיסטוריה. בזכות נשים אלו אולי גם לנו יהיה האומץ לקדש את המיניות שלנו ולקבל החלטות מושכלות לגבי מה נכון עבור גופינו ומערכות היחסים שלנו.

הערות שוליים

  1. ציטוט מהמכתב ביידיש שנשלח מחיה פלדמן, אחד מ-93 הבנות בקרקוב, למאיר שנקלובסקי מזכיר התנועה העולמית של בית יעקב.
  2. יהודית טידור באומל ויעקב ג. שכטר, “תשעים ושלוש נערות “בית-יעקב” מקרקוב: היסטוריה או טיפולוגיה?”
  3. שמואל ד’ קאסוב, “מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?” ע’ 239.
  4. קפלן, מריון א.” בין כבוד ליאוש: חיים יהודיים בגרמניה הנאצית.” ע’ 127.
  5. קפלן, ע’ 128.
  6. קאסוב, ע’ 243.

לאני לדרר ברמן קיבלה את התואר השני שלה בלימודי שואה מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית – ירושלים. היא עובדת כמדריכה במוזיאון היסטורית השואה ב’יד ושם’. לאני גם הוסמכה כמדריכת כלות במועצה הדתית של גוש עציון ובוגרת הקורס המתקדם להדרכת כלות במרכז ‘עדן’. לאני מתגוררת באלון שבות עם בעלה ושני ילדים.