לנשום עמוק. בסדר, הצלחת. זה הסתיים. עוד אחד עבר.
טוב, לצאת מהמים, להתנגב מהר, לזרוק את המגבת בלי להסתכל — לא להסתכל!
להתלבש בלי להסתכל — מבט ישר קדימה גם כאשר את גורבת גרביים. יופי.
עד כאן הכל בסדר. עכשיו מגיע החלק המסובך: לשים מסקרה בלי להסתכל לעצמך בעיניים, ולמצמץ כדי שהמסקרה ימרח וכך לא יוכל להיות שאלת רב אחר כך. צריך להשתפר בציור קו השפתיים כשהעיניים מסתכלות על כל דבר מלבד השפתיים.

כמעט סיימת. הכל כמעט בסדר. טוב, תלבשי מהר את המטפחת.

אוי, אלוהים. לא… לא, בבקשה לא!! האם זאת שערה? אוף. האם זה יצא עכשיו מן המתפחת שלי? האם זה היה שם קודם? לא יכול להיות. הייתי כל כך זהירה כאשר סרקתי ובדקתי את השערות. והבלנית בדקה אותי. אולי זה נדבק אליי במקווה? איכס. אויש. מה אני עושה עכשיו? אני צריכה לקרוא לה שוב ולטבול עוד פעם? אני לא יכולה לעשות את זה. אין לי כוח להתמודד עם זה. אני לא יכולה לחזור הביתה עם הפחד הזה. היא תחשוב

שאני משוגעת. טוב. אני משוגעת. מה אני אעשה?! אני צריכה להוריד את כל האיפור שלי

ולהתחיל מהתחלה.
עצרי!!!
 את יודעת שזאת לא בעיה! היא בדקה אותך!
אבל את יודעת שהיא לא באמת התבוננה היטב, ומי יודע אם השערה לא נשרה בדיוק כשנכנסתי למים? 

אני לא יכולה לשאול אותה שוב. היא תחשוב שאני מטורפת. את צריכה להפסיק. את זוכרת

שאפילו אליאנה אמרה לך ששערות שאינן מחוברות אינן חציצה, והיא יותר כפייתית ממך. כן…אבל האם היא אמרה שזה היה הפסק שהיא קיבלה לגבי פעם אחת שהיא שאלה, או שזה הפסק

תמיד? אוף, אני לא יכולה להיזכר בכל השיחה. רגע, מה היא אמרה… אמממ, גברת, אין לך זמן לשחזר את כל השיחה הזאת — את צריכה להחליט עכשיו.

טוב. אני בוחרת להיות שפויה. השערה הזאת לא הייתה שם כאשר טבלתי. ווי – אלוהים – האם זה יותר גרוע? האם היא נשרה עכשיו? אני לא יכולה לעשות את זה. טוב, אני חושבת שאפילו אם היא נשרה עכשיו זו לא חציצה. האם אני יכולה לקבל את ההחלטה הזאת? אני צריכה עזרה. אני לא יכולה לעשות את זה.

 

בסדר, את הולכת עכשיו הביתה, ואת תתנהגי כמו אדם נורמלי, אף על פי שאת לא באמת כזאת. את תאחדי עם בעלך, מפני שכבר עבר זמן רב ואתם מתגעגעים זה לזה, ואת לא תתני לשיגעון הזה לקלקל שוב את הערב. זאת שערה. הכל בסדר. את לא יודעת מתי היא נשרה. את אפילו לא יודעת אם היא נשרה מהמתפחת. את גם לא יודעת אם שערה כזו היא בעיה. תהיי נורמלית!

בסדר. אני יכולה לעשות את זה. נורמלית, זאת אני. נורמלית. נורמלית. נורמלית.

שלום אהובתי. התגעגעתי אלייך.

גם אני התגעגעתי אליך.

(אני לא יכולה לעשות את זה. הלב שלי דופק כמו משוגע. מה קרה לנורמלית?)

מה קרה?

שום דבר, הכל בסדר.

מה קרה הפעם?

אלוהים, אני לא יכולה. כל כך לא רציתי לעשות לךָ את זה. אבל אני לא יכולה להתמודד עם זה. שערה.  ל הכתף שלי. אני לא יודעת. אני באמת חושבת שזאת לא בעיה, אבל אני לא יכולה. האם זה כבר קרה  נו? אני לא זוכרת. מה נעשה? אי אפשר להתקשר לאף אחד בשעה כל כך מאוחרת. אני כל כך מצטערת. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אני לא יכולה אחרת. אני מנסה כל כך להיות נורמלית אבל הפחד גורם לעקצוצים לכל אורך הזרועות שלי. אני פשוט לא יכולה. מה נעשה?

אני די בטוח שלמדתי שזאת לא בעיה.

אז אתה חושב שאנחנו בסדר?

כן.

טוב.

בשלב הזה כל מה שאני רוצָה זה שהערב ייגמר. מפני שאני יודעת בבירור שאם אני אתקשר מחר לפוסק כדי לוודא, זה יהיה בסדר. כי אני זוכרת היטב שלאחר מעשה, כל עוד זה לא משהו שאתבייש לצאת איתו לרחוב, זה לא נחשב לחציצה. בסדר, אני אנסה להיות נוכחת כאן ועכשיו. אנחנו יכולים פשוט לגמור עם זה?

אני לא יכולה לישון. אני צריכה לשאול שאלת רב. אולי אני אחפש מחר בגוגל. לא באמת מזכירים את זה בספר הלכות נידה שבידי. את בסדר. את באמת בסדר. תתעטפי היטב בשמיכה. זה עוזר להרגיע את תחושת האימה שמטפסת בזרועותייך. את בסדר. לא עשית שום דבר לא טוב.
לילה טוב.

בוקר טוב. אני חושבת שאני בסדר. לא בטוחה, אבל חושבת.

בוקר טוב, רציתי שתדעי שדיברתי עם החברותא שלי וזאת בכלל לא בעיה.

הגוף שלי רופס מתוך הקלה.

תודה רבה. אתה לא יודע עד כמה אני מעריכה את זה.

אני נשופת את נשימה שלא ידעתי שעצרתי.

עד לפעם הבאה.