מרכז עדן מתמקד השנה ב’טהרה בלתי מוגבלת’; ביצירת מודעוּת חינוכית ורגשית בקרב הבלניות והקהילה לאתגרים של נשים שיש להן מגבלה מסוימת ובפתרונות שאפשר להציע להן במקווה.

הרשימה הזאת היא ראשונה בסדרה שמתמקדת בלקוּת ראייה. מה היא חוויית הטבילה למי שראייתה לקויה? כאשר את מורידה את המשקפיים או מסירה את העדשות, האם גם את מרגישה מוגבלת? כיצד זה משפיע על החוויה שלך? כיצד אפשר להתאים את הטבילה למצב הזה? מה הן הדרישות ההלכתיות של ‘עיון’ בלי חוש הראייה? האם את רוצה לעצום את עינייך כאשר את טובלת? האם יש יתרונות רוחניים לטבילה בלי חוויית הראייה? מה על הבלניות לדעת כדי לתמוך בנשים עיוורות או לקויות ראייה? נשמח מאוד לקבל את תגובותיכן ואת סיפוריכן האישיים.

לגעת בחשיכה

לאחרונה שימשתי כבלנית בליל שבת. אני אוהבת לעבוד במקווה בלילות שבת ובערבי חג. בזמנים האלה אני מרגישה שהרוחניוּת השקטנה של היום נחה על מימי המקווה. יש שלווה בשעות האלה, והיעדר הרעש של הטלפונים הסלולריים, הזמזמים וההמולה הסואנת של ימי החול תורם אף הוא לאווירה. בנוסף לכך הנשים מגיעות באותה שעה כדי לטבול ולשוב לבית הכנסת או למשפחותיהן מהר ככל האפשר, וברכות ‘שבת שלום’ או ‘חג שמח’ מהדהדות באוויר ומוסיפות לתחושה הכללית של רווחה קהילתית.

אבל נראה שתמיד קורים דברים בליל שבת. לעתים דוד המים החמים מתקלקל ויש מים קרים בשבת מושלגת, או שנשים מגיעות והנה מתברר ששכחו להסיר לק פגום ויש לבדוק את הלכות שבת. גם ליל שבת המדובר לא היה יוצא דופן. כאשר חציתי את הרחוב ופניתי במעלה השביל המוביל לכניסה למקווה, חיכו לי בחושך שלוש נשים. דבר זה היה מוזר כשלעצמו, מפני שיש אור מחוץ למקווה, שמאיר את רחבת הכניסה. כאשר פתחתי את הדלת גיליתי שהאורות לא נדלקו, ואף על פי שאורות הבהבו במכונת הכביסה ובמייבש, כל חלקי המקווה היו שרויים בחשיכה מוחלטת, למעט אור השקיעה ההולך ודועך שחדר מבעד לדלת הכניסה ולחלונות המעטים.

ניגשנו לעבודה במהירות. לא היה צורך בבלנית, מפני שבכל מקרה לא הייתי יכולה לראות את הנשים שנכנסות למים. כל אישה תיכנס ותטבול לפחות פעם אחת. ואולם, היה עליי לדאוג לבטיחות של הנשים. הנחתי מגבות על הרצפה, כדי למנוע החלקה, והתפללתי בליבי שאף אחת לא תינזק. אמנם אין סבירות גבוהה – ובכל זאת חששתי שנשים יחליקו בתוך מי המקווה או שמישהי תיפּגע בראשה ותטבע חלילה. כמצילה לשעבר הייתי מוכנה לזנק למים בבגדיי.

שלוש הנשים הראשונות התפשטו בזריזות ונכנסו לטבול בזו אחר זו. דלת אחת נפתחה ודלת אחרת נסגרה. הנחיתי את הנשים ששאלו אותי להניח את היד על הראש כדי לוודא שכל השיער נמצא מתחת למים. רוב הנשים לא שאלו. עוד ועוד נשים הגיעו. יש במקווה חמישה חדרים והם התמלאו. בגלל החושך שאלתי כל אישה לשמה, דבר שאני בדרך כלל לא עושה, כדי לשמור על הפרטיות. כיוון שלא יכולתי לראות אותן, לא הייתה לי דרך אחרת לזהות כל אחת. למעשה, כאשר שמעתי את קולן, כשאמרו את שמן, נוצרה תחושת אחווה כללית. ההרגשה הייתה שבחושך אנחנו יכולות פשוט להיות עצמנו, בלי הגבולות שאנחנו מגבילות בהם את עצמנו באור. ביקשתי מכל הנשים לצאת מן החדר אל המסדרון הראשי ולא מן המסדרון האחורי, מפני שהדלת הקדמית הייתה פתוחה ונכנס דרכה מעט אור מבחוץ. המגבות הלבנות בהקו בחשיכה ויכולתי לראות אותן מתקרבות אליי.

כאשר החושך הלך וגבר, הובלתי את הנשים לתוך המקווה והנחיתי אותן אל המעקה. נעזרתי בהיכרות שלי עם חלל המקווה ושימשתי להם “עיניים”, אבל החוויה ערערה את שלוותי. היא גרמה לי לחשוב על עיוורון, ועד כמה אנחנו מוגבלים בלי עינינו. ובכל זאת – כיצד אפשר “לראות” בצורה שונה לגמרי. הרגשתי שחוש השמיעה שלי מתחדד, ועמו התחדדה היכולת שלי להרגיש את קצה השולחן ואת פתח החדר שלא יכולתי לראות. בשלב מסוים ממש קיוויתי שהאורות לא יידלקו. הסתגלתי לחשיכה והתחלתי להרגיש בה נוח.

נשים נוספות המשיכו להגיע. הנשים שיצאו והלכו לבית הכנסת התלוצצו ואמרו שהן מקוות שלבשו את הבגדים בצורה נכונה. אישה אחת לא הצליחה להסיר את צמיד היד והרגל הרופפים שלה, ואמרתי לה שתיכנס ותטבול איתם. אישה אחרת שהתה במים זמן כה ממושך שהתחלתי לחשוש, אבל התברר שהיא פשוט נהנתה מן הטבילה בחושך יותר מאשר בטבילה השגרתית שלה. בסופו של דבר הגיעו וטבלו עשר נשים. אף אחת לא נפלה. אף אחת לא נבהלה. הפכנו לקהילת נשים שעוזרות זו לזו. עשר הנשים יצאו מן המקווה, ואני עברתי מחדר לחדר כדי לוודא שלא השארתי מישהי מאחור. יצאתי החוצה. אורות הרחוב הכאיבו לעיניי. חשבתי בגעגוע על הרחם שהשארתי מאחור, התנערתי והלכתי לבית הכנסת.