בדרך כלל, אנו במרכז עדן מעודדים נשים לאמץ את המנהג העתיק של טבילה במקווה בערב יום הכיפורים —  מנהג שהתקיים כבר בתקופת הגאונים (המאה ה-9). בגלל מגפת הקורונה בשנה זו אנו לא מעודדים אף אחת לטבול במקווה לפני החג, אלא לנהוג ע”פ הצעות הרמ”א – שאינה תקף במקרה של איזה נידה – שמי שרוצה לקיים את המנהג הזה בערב יום כיפור, מספיק שתרחץ בט’ קבין (שו”ע תרו, ד), המקביל ל11-13 ליטרים של מים, במיוחד אם קשה או מסוכן ללכת למקווה. פניני ההלכה מורה לנו לעמוד במקלחת עד שיזרמו מים ברציפות כשיעור של ט’ קבין ולהקפיד שהגוף כולו יהיה תחת הזרם ל2-3 דקות (פניני הלכה מועדים א, טז:ח’). שוב, פסיקה זו אינה חלה על טבילה של אישה נידה שעבורה טבילה במקווה נחוצה למילוי החובה מדאורייתא.

מדוע נהיה מנהג הטבילה בערב יום הכיפור כה חזק? ישנם כמה סיבות לכך. יש הרואים בכך חלק ממנהג קבוע של טבילה לפני חג, להדמות למלאכים או להיות טהורים מקרי. אחרים מקשרים את הטבילה למושגים של תשובה וטהרה. אלו הרואים בטבילה קשר לחזרה בתשובה והיטהרות רואים גם בטבילה וגם ביום הכיפורים הזדמנות להתחיל מחדש. ויותר מכך, הם רואים את הערכים והסימבוליות של המקווה כדומים לאלו של יום הכיפורים.

הרב שמואל הרצפלד מסביר בספרו “אוכל נפש: שיעורי השראה מעבודת יום הכיפורים” שישנם רבדים רבים של קשר בין הטבילה במקווה ליום הכיפורים. הוא מדגיש שהמקווה וסדר העבודה ביום הכיפור חולקים רעיונות רוחניים משותפים; שיש לאנשים את היכולת “להוולד מחדש,” וגם לחזק ולהמריץ את הקשר שלהם עם קב”ה. יום הכיפורים אינו רק האפשרות שהקב”ה לא יעניש אותנו על חטאינו, אלא אנו מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש, דף לבן, כאילו אנו נולדים מחדש מבחינה רוחנית.

עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים סובבת סביב היטהרות לכל העם. הטבילות שעשה הכהן הגדול במהלך העבודה מזכירות לנו שכל הטקס היה למען התחלה חדשה. במהלך העבודה ישנם חמש טבילות. כל טבילה היא חלק בלתי נפרד מהטקס, וחלק מתהליך התחדשות והכפרה של עם ישראל. ואף יותר, הגמרא עושה שימוש בדימוי של המקווה כדי לתאר את תהליך ההיטהרות שאנו עוברים ביום הכיפורים. מסכת יומא (ח:ט) מסתיימת עם המשנה שכתוב בה:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כה):”וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶם”… כאשר אנו טובלים, אנו מתחברים להתחדשות וללידה מחדש המתוארים בסדר העבודה.

אחת המתנות שה’ נתן לנו ביום הכיפורים היא היכולת לצאת ממנו כאדם חדש על אף שנותרנו אותו אדם. אנו מתחילים כל שנה כביכול, בטבילה במקווה של אבינו שבשמים ועוברים שינוי. במידה מסוימת, זה מתרחש בכל פעם שאנו טובלים. חוויה זו דומה מאוד לטבילה החודשית במקווה. כאשר אישה הולכת לטבול, היא ובעלה מתחילים מחדש. כאשר כלה או חתן הולכים למקווה, הם מתחילים שלב חדש בחייהם. כאשר גר טובל במקווה, הוא יוצא אדם חדש לגמרי. כאשר אנו יוצאים מהמקווה, אנו מחודשים. החטאים שלנו נמחקים על ידי הטבילה במים ועצם ההליכה למקווה מחדשת ומרעננת אותנו.

מקווה יכול גם לסמל תקווה, מהשורש ק.ו.ה. בספרה של רבקה סלונים- טבילה טוטאלית, חנה ויליג-לוי כותבת שהמקווה הוא “בית של תקווה.” מקום בו שורה התקווה. מקום בו נשים עומדות לפני ה’, שופכות את ליבן עם תקוות ותפילות. בדומה, גם התקווה היא מוטיב מרכזי בימים הנוראים. אנו רואים זאת בתהלים כ”ז – “לדוד ה’ אורי וישעי”. פרק זה אנו קוראים מתחילת אלול ועד להושענא רבא. בפרק כתוב “קווה אל ה’ חזק ויאמץ ליבך וקווה א ה'”. ככל שאנו מחויבים יותר לה’, כך תהיה לנו יותר תקווה.

בזמן השואה הרבי מפיאזצ’נה הרגיש שהיה חשוב ללכת למקווה בערב יום הכיפורים כדרך להראות את הקשר והמחויבות שלנו לקב”ה. ההליכה למקווה מאשרת מחדש שאנו חלק ממסורת עתיקה וקדושה. בעיניו ההליכה למקווה במהלך השואה הדגימה שאנו מחויבים למסורת אבותינו ואמותינו ומתחדשים בו.

מקווה אינו רק לידה מחדש ויכולת השינוי שקורה באמצעות המים הקדושים, אלא גם אישור מחדש והתחייבות מחודשת למי ומה שאנחנו. וזהו בדיוק יום הכיפורים.

אנו מאחלים שנת התחדשות תקווה ומחויבות לכל בית ישראל.

גמר חתימה טובה.