מדי חודש בחודשו, כאשר אני יוצאת מהמקווה המשופץ הנמצא חמש דקות הליכה מביתי, תוקפת אותי מחשבה חוזרת ונשנית, אני לא מאמינה ששוב עשיתי זאת.
זה לא המקווה כשלעצמו שיוצרת אצלי את תחושת ההשתעות. לאחר חמש שנות נישואין, שתי ילדים ונסיון ליצור חוויה משמעותית מההליכה למקווה, אני בדרך כלל נהנית מהביקורים החודשיים שלי במקווה. הביקור הוא בדרך כלל מאד רחוק מהתחדשות רוחנית, אך בשנה האחרונה הצלחתי לחוש מחוברת יותר כאשר אני צוללת אל מעמקי מי המקווה. לפני שאני מסירה את המגבת מעלי, אני מבקשת בצורה מכובדת מהבלנית שתעזוב את החדר לאחר שאני טובלת כנדרש. אני נהנית לעמוד ערומה באחד מהחדרים השלווים והנעימים שאי פעם ראיתי. בדקה זו, בו אני עומדת לבד, הטבילה נעשית תפילה והדמעות שלי מתאחדות עם המים של המקווה. אני טובלת למען בעלי, למען כל אחד מילדי, עבור חברים שעדיין מחפשים זיווג ולמען החולים.
מה שיוצר את תחושת ההשתעות הוא עצם הדבקות שלנו בהלכה. לאחר שנים של נישואין וילדים, בעלי ואני עדיין שומרים על כל ההרחקות- לא נוגעים אחד בשני, לא ישנים באותה מיטה , לא מעבירים דברים ישירות אחד לשני וכו’. ככל שהשנים עוברות, ככל שהאהבה שלנו אחד לשני מתבגרת ומעמיקה, כובד המשקל של הלכות אלה מתעצם. הקשיים התפתחו עם הזמן והם רחוקים מהכמיהה למגע של זוג טרי. ההתמודדות עכשיו הוא בצורך יותר מיידי הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, הצורך הוא בקרבה אם זה שאנו אוהבות. זה לא עוזר שאני לעיתים מרגישה שאני היחידה בגילי שעדיין מבקרת במקווה בכל חודש. אמצעי מניעה הורמונלים אינם אפשרות בשבילי, והנקה אף פעם לא עזרה לי למנוע ביקור במקווה בין הריונות. בחילות קשות לאורך חודשי ההריון הראשונים לא עזרו למצב.
מישהו במשפחה שלי חלה לפני מספר חודשים, ולאחר הדיוגנוזה החמורה טסתי להיות עם המשפחה שלי בארצות הברית. ידעתי שכשאחזור הביתה אני אזדקק לתמיכה רגשית מבעלי ולמרות שהנסיעה “לקחה” שמונה ימים מתוך אלה שבו אנו מותרים אחד לשני, התנחמתי בעובדה שעוד יהיו לי מספר ימים שבהם נוכל להיות יחד לפני שאקבל מחזור. לצערי, ברגע שנחתתי בבן גוריון הרגשתי שמשהו בי השתנה ותוך מספר שעות התחלתי לדמם. הטיסה גרמה למחזור שלי להקדים, אמרתי לעצמי, בחודש הבא הוא יחזור לסדירות לשלו. לתדהמתי עברו שישה חודשים עד שמחזור שלי הסתדר והבנתי שזה מושפע מהדרמות המשפחתיות. במשך החודשים של המחזור המקוצר שלי, הבנתי כמה משמעותית מבחינה נפשית היתה המחזור בת ה30 פלוס ימים שלי בכל השנים שחלפו. זה אמר שבעצם בעלי ואני מותרים אחד לשני יותר ימים בחודש מאשר שהיינו אסורים, אך כשהאיזון ההורמונלי השתנה את כך גם היחס שלי להלכה. חודש אחר חודש הרגשתי שחוקה. ברגע שטבלתי והשבוע המתוק הראשון עבר כבר התחלתי לדאוג האם נהיה מותרים אחד לשני בשבת הבאה.
השמירה על ההלכות האלה היא בבחינת מסירות נפש בשבילי. האני הרציונלי מתקשה עם האמירה הזו. הרי מסירות נפש היא הדלקת נרות במחנה ריכוז , מסירות נפש היא לנסוע שעתיים בכל כיוון כדי לטבול במקווה, מסירות נפש היא להאמין בקב”ה גם כשהחיים נהיים קשים מדי לסבול. אך אין לי דרך אחרת לתאר את ההתמדה שלי בשמירת הלכה שכל כולה היא נסיון אחד גדול בשבילי מהרגע הראשון שהתנסיתי בו.
אני יודעת שהרבה זוגות אינם שומרים את כל ההרחקות ומתאימים את הלכות נידה לרמה שהם מסוגלים לשמור אותם. עבורי ועבור בעלי, דבר זה אינו משהו שאנו חשים איתו בנוח למרות שזה בהחלט נראה מושך, בעיקר בגלל שאנו מזדהים עם הקווים האדומים שההלכה מותחת. בכל חודש אנו עושים כל שביכולתנו להראות את החיבה והאהבה שלנו בלי המוטיב העיקרי. יש חודשים שקשים יותר מאחרים, הכל תלוי בתנודות החיים. בעוד פשרה בחיי ההלכה שלנו אינו אופציה אני משתוקקת לימים בהם הקהילה השומרת הלכה תחזור לשבעה ימי נידה שנדרשו מדאורייתא ולא נצטרך עוד לתקופה הממושכת של הרחקה שאנו שומרים עליה היום.
Leave A Comment