כאשר בעלי ואני הרגשנו שהמשפחה שלנו שלמה, בחרתי באמצעי מניעה שיתאים להחלטה הזאת. הותקן לי התקן תוך רחמי מירֶנה, והתרגשתי מאוד כאשר המחזור החודשי שלי נפסק, כפי שידעתי שיקרה. זה היה בונוס! כאישה דתית הייתה בעבורי חשיבות לא רק לכך שהמחזור החודשי נגמר, אלא שהפסקתי לקיים מנהג מקודש שנהגתי והוקרתי במשך כשני עשורים – טבילה קבועה במקווה. למעשה המירנה שינתה את חיי, מפני שכמו נשים רבות אחרות, חלק ניכר מן השגרה שלי סבב סביב המחזור החודשי שלי – ההפרדה מבעלי, ספירת שבעה נקיים, שאלות הלכתיות כאשר הדברים לא היו ברורים, ההכנה לקראת הטבילה והטבילה עצמה. בתחילה כלל לא התגעגעתי לכל התהליך הזה, הזיכרונות שלי מן המקווה הלכו והתרחקו, והמרחק הותיר בי תחושה של עצב. היו היבטים שהעשירו את הרוחניות שלי ואת החיבור שלי ליהדות. יש סיבה לכך שאנו מהללות את מצוות הטבילה. כאשר היא נושרת מחיינו, אנו צריכות לחוש תחושה כלשהי של אבדן.

בערך בזמן שבו הפסקתי להשתמש במקווה, נבנה סמוך לביתי מקווה חדש, שציפו לו זמן רב. זאת הייתה הבדיחה של השכונה, מפני שבדיוק כשהמקווה סוף סוף נפתח בשכנותנו, רבות מאיתנו – המשתמשות במירנה – כבר לא הזדקקו לו. טוב, חשבנו, לפחות יהיה מקווה קרוב כאשר הבנות שלנו תבואנה לבקר. אנחנו כבר גמרנו עם זה. למעשה, מעולם לא דרכתי במקווה החדש הזה, והנחתי שגם לא יהיה צורך בכך. הבדיחה האמיתית הייתה שאחרי שנים רבות של הליכה למקוואות רחוקים בלילי שבת, נשים שמחו מאוד שסוף סוף יש מקווה מקומי, אבל הייתה בעיה אחת – הבלנית של המקווה החדש בשכונה שלנו לא גרה בשכונה. היא גרה בעיר אחרת. משמעות הדבר מבחינה לוגיסטית הייתה שהמקווה יהיה פתוח בכל ערב מערבי השבוע, מלבד ליל שבת.

אחרי חודשים ארוכים שבהם דלתות המקווה היו סגורות בערבי שבתות וחגים, קמו נשים אחדות והתנדבו לשמש בלניות בלילות שבת. הן עברו הדרכה אצל הרב הראשי המקומי ואצל הבלנית. כיוון שנשים רבות באו למקווה בערבי שבת, הנשים המתנדבות פנו וחיפשו מתנדבות נוספות. הצטרפתי.

זאת הייתה ההזדמנות לחזור ולהכניס את המקווה לחיי, הפעם לא כטובלת אלא כמי שנקראת בלנית. אני אומרת ‘כמי שנקראת בלנית’ מפני שהתפקיד שלנו מוגבל למדיי. בהדרכה שקיבלנו הובהר לנו שאין זה מתפקידנו לבדוק את הנשים. האחריות העיקרית שלנו היא להבטיח טבילה מלאה במי המקווה. בנוסף לכך, הנקודה שהודגשה ביותר הייתה שהתפקיד של הבלנית הוא להפוך את חווית הטבילה במקווה לחוויה חיובית לכל אישה שמגיעה למקום. עלינו לקבל כל אישה בחיוך מסביר פנים מן הרגע שבו היא נכנסת, לעזור ולהבין, להיות רגישות ולא שיפוטיות, וזה המפתח לחוויה טובה במקווה. הנקודה הזאת הודגשה עד כדי כך שכל שאר הדברים שנלמדו נראו משניים לה.

שנים רבות אחרי שהצטרפתי אני יכולה לומר שההחלטה להתנדב תרמה לי מאוד. הודות למתנדבות נשים יכולות להשתמש במקווה בערבי שבת, ויש תחושת גאווה וזכות להיות חלק מכך. נוסף על כך, כאשר משתתפים ברגע האינטימי ביותר של אישה עם עצמה ועם אלוקים, הרגע הופך יותר רוחני מאשר הטבילה האישית שלי. הייתי נוכחת בשעת התפרצות רגשות כאשר נשים נכנסות למקווה או מברכות את הברכה. יש נשים ששוהות רגע נוסף – ואני חשה שזהו רגע מקודש – על מנת לחוות במלואה את חוויית הטבילה במי המקווה. אני עומדת מן הצד, מרגישה את הזכות שיש לי להיות עדה לקדוּשה המזוקקת של הרגע, מתפללת בדומיה שתפילותיהן, תהיינה אשר תהיינה, תישמענה.

הנשים עצמן אסירות תודה, מפני שהן יודעות שבלי המתנדבות הדלתות תישארנה סגורות. חברותיי המתנדבות הן נשים מיוחדות שמתייחסות לעבודה שלקחו על עצמן ברצינות, מתוך כבוד וחסד.

וכך חזרתי אל המקווה.

אולי אני כבר לא צריכה את המקווה, אבל המקווה היה זקוק לי.