אני הראשונה שמתוודה על כך שאני אוהבת להתפנק (בעלי הוא השני שמודה בכך). אני אוהבת שמטפחים אותי, שמפנקים אותי, שמענגים אותי – או כל מילה אחרת שתבחרו כדי לתאר את המושג ‘מפונקת’. אין צריך לומר שאני לא מגיעה למצב של ‘מושחתת’, ובוודאי שאני לא מתפנקת מדי יום (אם כי לא הייתי מתלוננת על כך), אבל אני בהחלט שואפת שחלק מהמשאלות שלי יתגשם. הצורה האידאלית שבה אני רואה את חוויית הטבילה לנשים מבוססת על נקודת המוצא הזאת. אני רוצה שלפחות פעם בחודש נשים יקבלו את האפשרות להתפנק; שנשים יקבלו את הזמן שלהן לעצמן, זמן שאותו הן מרוויחות ביושר, ובדרך כלל הן לא מאפשרות אותו לעצמן. לדעתי המקווה יכול להיות מקום של לידה מחדש, של התחדשות, של נופש ושל התרגעות.

אבל אני יודעת שלא רק לגביי חוויית ההליכה למקווה רחוקה מאוד מן החוויה המענגת שהיא עשויה להיות. למען האמת: ההכנות למקווה מלחיצות אותי. האם עשיתי די? האם ניקיתי את עצמי כמו שצריך? האם הייתי מספיק יסודית? בנוסף ללחץ הזה, אני לא אוהבת לעמוד לפני אישה אחרת כשאני עירומה לגמרי. (בסדר, אתם יכולים לחשוב שאני משוגעת, אבל זאת אני…) מאז שהייתי ילדה יש לי כתם סגול בהיר שמכסה חצי מן הגב שלי. זה צבע שלא מפריע לי ולא מכאיב לי בכלל, אבל אני יודעת בדיוק כיצד הוא נראה. הוא נראה כאילו בעלי מרביץ לי. כאילו הוא מכה אותי לא רק עד לגוונים של שחור וכחול, אלא עד לגוונים של אדום וסגול. בכל פעם אני מרגישה את העיניים המאשימות לכאורה של הבלנית על גבי, בעוד היא מנסה להעריך את המצב כמיטב יכולתה. אני לא מבקרת כלל וכלל את הבלניות הנפלאות. הן עושות עבודת קודש, וחשוב שיהיה להן האומץ להמשיך. אבל אני לא אוהבת כשהגב והישבן שלי חשופים להערכת מצב ולפיקוח.

לאחרונה הגיעה חוויית המקווה שלי לשפל נוסף. במקום שבו אני גרה יש בעיות חוזרות ונשנות בחימום של המקווה. הטרמוסטט האחראי לחימום המים הוא הבעיה העיקרית. למעשה, אפשר בהחלט לסמוך על כך שהוא לא יפעל. במקום שבו אני גרה אנחנו צריכות לתאם את זמן ההגעה למקווה. בפעם האחרונה שהייתי צריכה לטבול, התקשרה אליי הבלנית במהלך היום ואמרה לי שככל הנראה המים לא יהיה חמים, מפני שיש בעיה בטרמוסטט. הידיעה הזאת כבר גרמה לי להתקף חרדה קל. בואו נזכור – כעת אמצע החורף!! אבל אני יכולה רק לומר ברוך ה’ שהמים לא חמים. מחמם המים לא היה רק שבור, הוא בכלל לא היה במקום. לאחר שטבלתי התחלתי לצאת מן המים והגב התחתון שלי השתפשף במחמם המים. התוצאה הייתה שקיבלתי כווייה. הכאב היה כל כך חזק שהרגשתי את העוצמה של החום ואת הגל החשמלי יורים במעלה הגב. למרבה המזל הטרמוסטט לא פעל ולכן זכיתי לכוויות קלות… אבל גם זה היה הרבה יותר ממה שתכננתי.

החוויה הזאת – הרחוקה מאוד מחוויית הפינוק שהייתי רוצה לחוות – העירה את תשומת לבי לעובדה שאנו הנשים צריכות לעמוד על שלנו ולקחת אחריות על המצווה הזאת. עלינו לומר את דברנו בקול רם. נשים צריכות להיות מעורבות פעילות בכל מה שכרוך במקווה ונוגע לו. החל מן העיצוב, תכנון המבנה, בחירת החדרים. נשים הן אלה שצריכות לבדוק את המקווה ולהחליט מה יש לשפר בו, ולא גברים – מפני שלמען האמת זאת היא מצווה שלנו. מצוות הטהרה שאפשרה את הישרדות העם היהודי לא צריכה להיות מטופלת בידי גברים. אני פונה אליכן, כולכן, להתעורר ולדבר. אם חוויית הטבילה שלך הייתה חוויה שלא עוררה תחושה של התרוממות או התחדשות, כפי שהיא צריכה להיות; אם חוויית הטבילה שלך לא כללה זמן חיוני לעצמך, ואת רוצה לשתף פעולה עם נשים אחרות ולחשוב כיצד אפשר ליצור חוויה כזאת, בבקשה קומי ותאמרי את הדברים. אם משהו היה לקוי בחוויית הטבילה שלך – אמרי זאת. בואו נפסיק להגיב. זאת המצווה שלנו ועל כן חובתנו היא לפעול. בואו נרים יחד את קולנו ונהפוך את חוויית הטבילה במקווה לחוויה טובה יותר לכל הנשים. בזכות נשים צדקניות גְאלָנו, ובזכות נשים צדקניות ניגאל.