הפעם שאמרתי ‘לא’

הקטע של המקווה היא שזה לא בשבילי.

אני לא אוהבת לטבול, אבל אני בכל זאת טובלת. אני טובלת כשזה הכי לא נוח לי. אני טובלת כשזה חם. אני טובלת כשזה קר. אני טובלת כשאני חולה. אני טובלת כשבעלי מאוד חולה. אני טובלת כשהמים קרים, אני טובלת כשיש הפסקות חשמל, אני טובלת כשאני רבה עם בעלי, כשהוא רב איתי או כשאנחנו רבים זה עם זה. אני טובלת גם אחרי אירועים גם בר-מצוות, בריתות וחתונות. 

אם טבילה במקווה הייתה ספר של ד”ר סוס, הייתי אומרת, ‘אני טובלת וטובלת וממש לא אוהבת. אפילו לא קצת.’

הטבילה במקווה הוא עקרון קדוש עבורי אשר לא הפרתי אף פעם במשך 25 שנה. כתוצאה מכך, יצא לי לטבול במקווה במקרים מוזרים, לא נוחים ונואשים. 

לאחרונה אמרתי לא. לא רק שאמרתי לא, צעקתי את ה-‘לא’.

קצת לפני יום כיפור היה לי דלקת חמורה באוזן. זה היה כל-כך חמור שבמהלך יום כיפור שכבתי במיטה משקשקת, עוברת מצמרמורות לזיעה. (שאלתי רב על לצום, אבל אני עקשנית כשאני רוצה משהו)

אחרי יום כיפור הלכתי לרופא אף-אוזן-גרון שאישר את מה שחשבתי ‘יש לך דלקת באוזן.’ טוב כמובן לכן אני פה. שאלתי את הרופא אם הוא יכול להוציא את זה והוא הוסיף שהדלקת כל כך חמורה שהוא לא יכול לגעת באוזן, שכן הדלקת כבר כמעט התקרבה לתעלה. אז הוא נתן לי טיפות לאוזניים ואנטיביוטיקה בגודל של הטיטאניק. וכאות אזהרה אחרונה ותקיפה הוא הוסיף, ‘אל תרטיבי את האוזניים שלך.’ 

עכשיו, הייתי צריכה לטבול במקווה באותו יום, ואני אמרתי לעצמי שאלך לטבול לא משנה מה. בן-זוגי אמר להמתין ולראות וכתגובה אמרתי ‘אשאל את הרב.’

בעלי שאל את הרב בחוסר רצון. אני אומרת בחוסר רצון משום שהוא ראה כמה אני נמצאת בכאבים והוא לא רצה להיות חלק ממשהו שיגרום לי ליותר כאב (כן הוא לגמרי מותק). הרב חזר עם שלוש תשובות לסיטואציה שלי:

1. שהבלנית תרטב את האצבע שלה ממי המקווה ואז תכניס לאוזן שלי
2. להרטיב אטמי אוזניים ולהכניס לאוזן שלי לכמה ימים
3. לחסום את האוזן לגמרי עם צמר גפן ושמן

אני לא יודעת אם מישהו חווה כאב שכזה מעולם, אבל זה היה כאב שלא עבר גם אחרי שנטלתי אופטלגין. הכאב היה כל-כך חזק שזה השפיע על האיזון שלי, וכשבעלי אמר לי את ההצעה הראשונה של הרב אמרתי מפורשות ‘לא,’ כלומר אין שום דרך בעולם שאגרום לעצמי לעוד כאב. לא יכולתי לדמיין אפילו מישהי מכניסה את האצבע שלה לאוזן שלי ומוסיפה לכאב שלי.  

לחץ וכאב הם שני דברים שלא תורמים להחלטות הגיוניות וזה גם לא מוביל לרוגע או היגיון. אך ההצעה הזאת ממש הפריעה לי! לא רק שאמרתי לא. לא רק שצעקתי לא. צעקתי ‘לא’ במשך חצי שעה באופן אינטנסיבי ותשוקה באופן יותר משמעותי מכל הפעמים שאמרתי כן בעבר. 

כאשר נרגעתי, הגענו לשתי פתרונות נוספים (ובסופו של דבר טבלתי במקווה לאחר ההתייעצות עם הרב), אך התגובה החריפה שלי גרמה לי להבין משהו. שום דבר לא מובן מאליו. במילים אחרות: אנחנו צריכות להוקיר תודה על מה שיש לנו והיכולות שלנו. לטבול במקווה זה כל-כך חלק ממני (אולי בפעם אחרת אכתוב על זה…) שאני לא יכולה לשנות את זה. וגם לא הייתי רוצה לשנות את זה. אולם מתוך החוויה הזאת יצאתי עם ענווה והערכה על כל הפעמים שיכולתי לטבול גם כאשר לא רציתי לעשות זאת.