היכן נמצא האלוקים במקווה?

ליז שיין כתבה כאן לא מכבר על כך שלחוויית המקווה אין עוד משמעות בשבילה. זה לא שהחוויה מייסרת אותה, אבל זאת גם לא חוויה שמעוררת בה השראה. זה פשוט משהו שהיא עושה מתוך תחושה של חובה. הקדשתי מחשבה רבה לטווח שהיא מְמַפָּה – התחום שמתחיל במקום שבו “המקווה מעורר בי השראה!” ומסתיים במקום שבו “אני לא יכולה לשאת את המחשבה על ההליכה לשם!” ובין לבין יש כל מיני הרגשות שונות. חשבתי גם על כך שכל אישה יהודית במשך כל ההיסטוריה ובכל מקום, יכולה למקם את עצמה איפה שהוא על הרצף הזה. אני גם חושבת על כך שתמיד הייתי נבוכה במקצת להודות שאני נהנית מן המקווה. חששתי שאנשים יחשבו שאני מין פוליאנה, או שחסר לי איזה קו עדין, או שאני אוטמת את אוזניי למאבק האמיתי שנשים רבות כל כך נתונות בו כאשר הן מתמודדות עם המצווה הזאת.

  שלא תבינו אותי לא נכון: אני לא אוהבת כל מה שקשור למקווה. למשל, ההכנה. לא מפריע לי לקרצף את  הקרסוליים ולגזוז את הציפורניים, אבל למצוא לזה זמן בסדר היום העמוס ממילא, ולדחוק את ההכנות בין דרישות העבודה לצורכי המשפחה, זה בהחלט מלחיץ. ומלבד זה, יש את המבוכה כאשר אני עומדת עירומה לפני הבלנית – ומנסה להעמיד פנים שזה לא מוזר, ומזכירה לעצמי שאני מבוגרת, שהבלניות עושות את זה כל יום, שלשתינו יש אותם חלקי גוף – ובכל זאת, זה מביך. וחוץ מזה יש את המוּדעוּת העצמית שנובעת מן הידיעה שנשים אחרות מחכות לתורן, ולכן כדאי שאזדרז. גם אם אני רוצה לומר מילות תפילה לה’, כדאי שאעשה זאת בתוך עשרים שניות או פחות. ובנוסף לכל זה קיימת העצבות – כאשר ניסיתי להרות, והביקורים החודשיים שלי במקווה היו תזכורת לא רצויה לכך שעדיין לא הצלחנו.

  ועם כל זה, כאשר אני יורדת במדרגות והמים החמימים של המקווה עוטפים אותי – כל זה מתמוסס. אני לא חשה מתח, או בושה, או מוּדעת לגופי, או עצובה. אני נזכרת במשהו שאמרה לי מדריכת הכלות שלמדתי אצלה: שאני נמצאת במים של האלוקים. ואני באמת מרגישה כך.

 אולי זה נשמע קצת כמו שיגעון. אולי זה נשמע כמו משהו מיסטי, רוחני, רגשי-גופני, לגמרי לא מבוסס ולא יציב. משהו שמדריכת כלות תגיד לך כדי שתרגישי יותר טוב. אולי משהו שבימים הציניים ביותר שלנו נתאר כסם הרגעה. מה הופך את המים למים של אלוקים? המקווה שלי הוא בריכת שחייה ליחיד, בגודל 1.80 מ’ על 2.40 מ’, מלאה במי כלור, במרתף של בית הכנסת. בימים טובים המים חמימים ונקיים משערות צפות. בימים פחות טובים, נו – אתם כבר מבינים. נכון, אנחנו מצוּוֹת לטבול. אבל להגיד ש”אלוקים נמצא במים האלה”?

 ובכל זאת אינני יכולה להתכחש לחוויה שלי עצמי, שהטבילה במקווה עוזרת לי להרגיש מחוברת לאלוקים. ולכן בשלב מסוים התחלתי לתהות: האם הרעיון הזה באמת לגמרי לא מבוסס, אין לו שום עוגן במציאות? 

התחלתי לחפור. כאשר אני אומרת לחפור אני מתכוונת למשהו מאוד מסוים. מתוקף המשרה שלי אני כותבת עבור Aleph Beta, ושם ביליתי בשלוש השנים האחרונות, עם הרב דוד פורמן ואיתו למדתי לקרוא את הפשט שבתורה. אחת מאבני היסוד של הגישה הזו היא להקדיש תשומת לב מרבית למילים המסוימות שהתורה משתמשת בהן, ולשים לב כאשר מילה אחת או ביטוי אחד מופיעים בשני הקשרים שונים לכאורה. למשל, שמנו לב שהמילה  דִבָּה, שמופיעה בסיפור של יוסף ואֶחיו, מופיעה גם בסיפור המרגלים. ועוד שמנו לב שכאשר הגר, המשרתת המצרית של אברהם, מגורשת מביתו של אברהם, היא נושאת את הלחם שלה “על שכמה”, על הכתף שלה… וכאשר צאצאי אברהם גורשו מארץ מצרים, דורות רבים אחר כך, גם הם נשאו את לחמם “על שכמם”, על כתפיהם. כאשר מתבוננים לעומק, כמעט תמיד נמצא שאין זה מקרה, שיש קשר מופלא בין שני ההֶקשרים, סיפור נסתר שממתין לגילויו. וכאשר פתחתי את מנוע החיפוש של התורה והכנסתי את המילה ‘מקווה’, זה בדיוק מה שמצאתי.

מתברר שהמילה מקווה מופיע רק קומץ פעמים בתנ”ך. האם אתם יודעים מתי היא מופיעה לראשונה?

אתן לכם רמז.

לא בספר ויקרא.

אין לה כל קשר למקווה טהרה.

היא מופיעה בסיפור בריאת העולם.

 מה, אתם לא זוכרים את הפסוקים שבהם כתוב: *”ויאמר ה’: יהי מקווה, ויהי מקווה וירא אלוקים כי טוב”*. כמובן, אני מתלוצצת. הנה הפסוק:

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד
וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה
וַיְהִי-כֵן.

 וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ
 וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים
(בראשית א, ט–י)

  הנה מופיעה המילה שחיפשנו – ‘מקווה’ – אבל היא אינה מתייחסת לבריכה שבה מטהרים את הגוף. היא מתייחסת לגוף המים הרבים שה’ יצר כאשר ברא את העולם.

 מה עושה כאן המילה הזאת? מה הקשר בין מקווה לבין בריאת העולם? האם יש קשר בין המילה שמופיעה כאן למצווה כפי שאנו מכירות אותה?

  אני חושבת שיש קשר. אני חושבת שהסיפור של בריאת העולם מלמד אותנו מהו המקווה ומדוע יש לו חשיבות, וכיצד הדבר יכול להשפיע על הדרך שבה אנו חושבות על חוויית הטבילה במקווה כיום. לכן יצרתי סרטון וידאו בעזרת חבריי ב-Aleph Beta, ובו אני מרחיבה את הרעיונות האלה במלואם, כדי להבין לעומק מה המשמעות בכך שהמקווה הוא ה”מים של האלוקים”. אני מזמינה אותך לצפות בו.

https://www.alephbeta.org/playlist/mikvah-rituals-meaning?wvideo=9dyqqfuvf7

בת’ לש כותבת עבור Aleph Beta – עבודת חלומותיה! – שם היא חוקרת, כותבת ומקליטה סרטוני וידאו מקוריים בנושאים תורניים. היא מתגוררת עם בעלה וילדיה בנשוויל, טנסי.

בת’ מזמינה את הקוראים לצפות בסרטון קצר זה ולהשאיר תגובות על משמעות המקווה עבורך.