by: nick-van-den-berg
למען הרחבת הדעת של בלניות ושל הקהילה על האתגרים של נשים מוגבלות במקווה, אנו במרכז עדן אוספות סיפורי נשים שמתמודדות עם טווח רחב של מוגבלויות גופניות ורגשיות. להלן סיפור של טובלת שהפכה לבלנית. תודה לך, שר, שחלקת איתנו את הסיפור שלך על אודות אתגר ותרומה.
אני מוגבלת מאז גיל 19.
כאשר למדתי בשנה הראשונה בסטרן קולג’ התחלתי לחוות סימפטומים מוזרים. כתב היד שלי הפך בלתי קריא וקולי נעשה מונוטוני. בתוך כמה חודשים רגלי הימנית התחילה בועטת בקרסול השמאלי שלי בכל פעם שהלכתי. באחד הימים הייתי במטבח ועזרתי לאמא שלי להכין סלט. היא שאלה אותי שאלה ואני לא יכולתי לענות לה. שפתיי היו סגרות כל כך בחוזקה שהן פשוט לא יכלו לזוז.
האבחון הראשון היה ‘היסטריה’. אני ידעתי שאני לא משוגעת, אבל לא היה מי שהצליח לאבחן מחלה. התחתנתי עם אדם נפלא, וחשבתי שאם זו אכן הייתה היסטריה הרי חיים חדשים במקום שונה לגמרי עם חברים חדשים בוודאי יוציא אותי ממנה, אבל טעיתי. הסימפטומים לא חלפו.
שנתיים לאחר מכן אובחנתי כלוקה ב’דיסטוניה’. שמחתי מאוד שיש למחלה שלי שם, שכן סוף סוף יכולתי לומר לעצמי ולעולם שכולם טעו – זה לא היה בראש שלי. אבל דיסטוניה היא מחלה נדירה מאוד, ואין לה סיבה ידועה וגם לא מרפא. היא הגבילה את הדיבור והתנועה שלי עד כדי כך שלעתים לא יכולתי לדבר.
בעלי ואני היינו הרוסים לשמע העובדה שהמחלה שלי היא כרונית. איש לא ידע כיצד להתייחס אליי. אנשים פחדו ממני – פחדו להידבק במה שיש לי. הפכתי לשפן הניסויים של הדיסטוניה וניסיתי תרופה אחר תרופה. ללא הועיל.
ברמה האישית אני יכולה להוסיף כי כאשר את מתחתנת יש לך חלומות ושאיפות ומטרות כיצד תצמחי ותעצימי את עצמך, כיצד תצמחו יחד ותעצימו זה את זה, וכיצד תשפיעו על העולם כבני זוג. אבל אנחנו לא יכולנו לעשות דבר מכל הדברים האלה, מפני שאני לא תפקדתי תפקוד מלא והייתי בדיכאון, והוא כלל לא ידע כיצד יוכל לעזור לי. המחלה שלי הכבידה מאוד על הנישואין שלנו. אני הפכתי למופנמת וכתוצאה מכך הרגשתי שאני נעולה – בתוך עולם של שתיקה שהדהד בתך ראשי. הייתי מנותקת מעצמי ומנותקת מן העולם.
אחרי שלוש עשרה שנים של ניסיונות להחלים בעזרת תרופות, שלא הועילו כלל, החלטתי להפסיק לקחת את התרופות ולנסות להרות. הקשבתי לקריאת התורה בפרשת בראשית וחשבתי על גידול ילדים והקמת משפחה, והחלטתי שאני לא יכולה לוותר על השאיפה המקודשת הזאת. על אף האזהרות מצד הממסד הרפואי החלטתי לבצע את קפיצת האמונה, בידיעה שהשם יודע מה אני יכולה לעשות והוא ידאג לכך שאני אקבל את מה שאני זקוקה לו. ואכן זכיתי להיריון. ברוך השם יש לנו שלושה ילדים בריאים ויצרנו לנו חים בישראל.
אהבתי ללכת למקווה מפני שהטבילה אפשרה לי ולבעלי לתקשר על בסיס גופני ורגשי; יכולנו להתחבר בלי הצורך בדיבור.
ההליכה למקווה הייתה קשה בשלושה תחומים:
- לא יכולתי לדבר. יכולתי לנענע את ראשי כדי להשיב כן או לא לשאלות הבלנית. זה מה שיכולתי לעשות.
- כיוון ששיווי המשקל שלי לא היה טוב, חששתי שאפול ולכן נזקקתי לעזרה כדי לרדת במדרגות.
- הטבילה מתחת לפני המים הייתה חוויה מפחידה מאוד. לפני שחליתי הייתי שחיינית מצוינת, אבל לאחר מכן הרגשתי כאילו אני עומדת לטבוע בכל פעם שרק נכנסתי למים, לכן לקח זמן רב עד שהעזתי לטבול. אבל טבלתי.
לכן, אחרי שנים של ניסיון, הנה העצה שלי:
כאשר אישה שמתמודדת עם אתגר מגיעה למקווה, הבלנית צריכה לומר לה שהיא תתאים את עצמה אליה. הבלנית צריכה לשאול את הטובלת “מה אני יכולה לעשות כדי להקל עלייך את הטבילה?”. הבלנית יכולה לנסות לצפות את הקשיים שעשויים להתעורר (“האם תצטרכי עזרה כדי לרדת במדרגות?”), ולנסות לעזור להתגבר עליהם. הדבר החשוב ביותר הוא שהבלנית צריכה לתמוך בטובלת בכל בקשה שלה, מפני שהטובלת מכירה את הצרכים והרצונות של עצמה בצורה הטובה ביותר.
הבלנית צריכה לתקשר עם האישה כמו עם כל אישה אחרת. אף על פי שאני לא מדברת – אני שומעת ומבינה ואני ממש שונאת את המצב שבו אנשים מדברים אליי כאילו אני אידיוטית!
הבלניות לא צריכות לזלזל בשום אופן ולעולם לא לגעת באישה בלי לבקש רשות.
כיוון שהיו לי חוויות טובות וחוויות לא טובות במקווה, החלטתי שהגיע הזמן לתרום את חלקי. המגבלה שלי מצמצמת את האפשרויות שלי לתרום לקהילה, אבל הבנתי שהמקווה הוא מקום שבו אני יכולה לתרום. טרפתי את הקלפים. במקום להיות האתגר של הבלניות, הפכתי לבלנית. רציתי לעזור לאישה להתחבר מחדש לבעלה מן הצד הגופני והאינטימי של מערכת היחסים ביניהם. עברתי הכשרה, וכיוון שלא יכולתי לעבוד במשך השבוע, מפני שלא יכולתי להתקשר לרב כאשר התעוררו שאלות, הפכתי לבלנית של ליל שבת – שאז בדרך כלל יש פחות שאלות…
אבל לפעמים הן מתעוררות…
באחד מלילות שבת בלוס אנג’לס שמעתי לפתע מכונית מתקרבת. אישה ספרדייה מטופחת להפליא ומאופרת היטב דפקה בדלת. היא לא הייתה מוכנה לטבילה בליל שבת – בלשון המעטה. הייתי המומה ולא ידעתי מה עליי לעשות. עליתי על הקלנועית שלי, המותאמת לנסיעה בשבת, ונסעתי לבית הרב הקרוב כדי לשאול אותו מה לעשות. התרחשה שם קומדיה של טעויות, עד שהצלחתי להסביר את עצמי, אבל התשובה של הרב הייתה שעליי למצוא אישה לא יהודייה שתכין אמבטיה בשביל האישה הזאת ותסיר ממנה את האיפור ואת הלק שעל הציפורניים. כיצד אצליח לעשות את זה?
נזכרתי שיש מסעדת מאכלי ים צמודה למקווה. נכנסתי פנימה ופניתי אל אחת המלצריות. אחרי קומדיית טעויות נוספת הצלחתי להביא אותה אל המקווה ולהדגים לה מה אני מבקשת ממנה לעשות. אני לא יכולה אפילו לדמיין מה היא חשבה על היהודים האורתודוקסים המטורפים האלה, אבל היא עשתה מה שנתבקשה ברצון ובעדינות.
זה היה לילה שלא אשכח לעולם – הרצון של האישה החילונית לטבול, התמיכה של זרים גמורים, והיכולת שלי לתמוך באישה, על אף המגבלות הגופניות שלי. אולי בגלל האתגרים הגופניים שלי רציתי עוד יותר לעזור. אני יודעת מה משמעות הדבר להיות העול של מישהו אחרי. אני יודעת מה המשמעות של אנשים שיוצאים מגדרם למעני. ואני יודעת עד כמה זה חשוב לאישה לטבול כאשר היא מגיעה למקווה – בכל הנסיבות האפשריות. המוגבלויות שלי לימדו אותי להתמיד בעזרה. ואני גאה להיות אחת מבלניות רבות שפשוט רוצות לעזור לאחרות לקיים מצווה.
Cher is a wife, mother of 3, creative jewelry and clothing designer living in Efrat. Originally from Vancouver, she and her husband lived in LA for many years before making aliyah in 1994.
Leave A Comment