פגשתי את בעלי כשהייתי בת 21. הוא גר בעיר אחת ואני גרתי בצד השני של ארצות הברית. דיברנו באופן שוטף בטלפון למשך חודש ואז החלטנו להיפגש. הוא בא לפגוש אותי. לקח רק סופ”ש אחד לשנינו להחליט שאנחנו רוצים להיות ביחד.

חודשיים ושעות רבות של שיחות לאחר מכן, עברתי לגור במקום מגוריו. התארסנו תוך חודש והתחתנו לאחר שישה חודשים נוספים. מדריכת הכלה שלי הייתה רבנית מקסימה שדיברה אליי ברכות. היא הסבירה על כל המושגים והתפיסות בצורה שהבנתי איזו מתנה זאת המחזור, במיוחד כשמדובר על מחזור קבוע ומסודר. היא אמרה לי שהיא הייתה מופתעת לשמוע שעם הרקע שלי כמה אני מחוברת לגוף שלי. היא חשבה שנשים שלא דתיות לא איכפת להן או הן לא שמות לב למחזור או שזה מהווה עבורן מטרד. אני זוכרת שצחקתי ואמרתי שתמיד הייתי יוצאת דופן. בתור נערה צעירה, תמיד שמחתי לקבל את המחזור שלי מדי חודש.

יש לי דלקת מפרקים שגרונית, (RA) מאז שאני בת 9. תמיד הערכתי את החלקים השונים שעובדים בגוף. ואכן פעם בחודש, כל 27 יום, הגוף שלי הזכיר לי שאני אישה. לא לקחתי את זה כמובן מאליו. אחרי כל לידה חיכיתי שהגוף שלי יחזור לקדמותו והמחזור יתחיל שוב. זה היה הדבר היחיד שהראה לי שהגוף שלי מתפקד כמו שצריך. קצת לאחר מכן הייתי מקבלת התפרצות של דלקת מפרקים השגרונית שלי, שהזכיר את התפקוד הרגיל של הגוף שלי. 

התחלנו בהקמת המשפחה שלנו מיד. הילד הראשון נולד ב-1989 וב-1998 נכנסתי להיריון בפעם השישית. ההיריון הזה היה שונה מכל הקודמים. היו לי בחילות במשך חמישה חודשים. הייתי יותר עייפה ממה שחוויתי בעבר והכאבים לא פסקו כמו בהיריונות קודמים. אבל אף אחד לא היה יכול לצפות לתוצאה הסופית. גם לא הרופאים.

בשבוע 39 היה לי זירוז משום שלא תפקדתי. לא יכולתי להרים את הילדים שלי, לא יכולתי לנהוג. הרופא שלי סיפר לי שזה לא קשור לתוצאה שקרתה לאחר מכן. הגוף פשוט מתמודד עם כל היריון בצורה שונה כמו כל ילד שחווה את זה בצורה שונה. 

ביום שישי בבוקר נכנסנו לבית החולים עבור הליך זירוז רגיל. הכל הלך כשורה עד שהתקרבנו לקראת הסוף ואז התעלפתי. הדבר האחרון שראיתי היה הפרצוף של בעלי מקרב את ידו לפה בפחד. שמעתי אותם אומרים ‘תרימו לה את הרגליים,’ ‘תכניסו לה עירוי,’ ‘רגליים מעל לראש,’ ‘שימו לב לעובר’. שמעתי הרבה קולות אבל לא יכולתי לקום. משהו השאיר את העיניים שלי סגורות.

התעוררתי בבלבול, והרופא שאל אם אני חושבת שאני יכולה לדחוף. ניסיתי כמה שיכולתי, אבל זה היה בהחלט קשה. הגיוני. בסופו של דבר, מצאתי את הכוחות כדי לדחוף ותוך שלוש דחיפות, הבת שלי הייתה בחוץ. הם מיהרו לבדוק אותה וניקו אותי באותו הזמן.

כשהרוחות נרגעו, זה היה רק אני, בעלי ואחות אחת. אמרתי לבעלי שיביא את הילדים האחרים כדי שיוכלו לפגוש את אחותם החדשה לפני שבת. בחוסר רצון הוא הלך. ביקשתי מהאחות להישאר בחדר משום שעוד לא הרגשתי טוב והיא אמרה לי שהיא יכולה לעשות את הניירת שלה לידי. ממש כמה דקות אחר-כך התחלתי להגיד, “אני לא מרגישה…” והתעלפתי שוב. 

הדבר הבא שהרגשתי היה תחושה של לבנה חמה שזזה על הבטן שלי. הרופא והטכנאי היו עם פנים מאוד מודאגות. הם ניתקו את האולטרסאונד ומיהרו לקחת אותי לחדר ניתוח. הרחם שלי התפוצץ. מאוחר יותר אמרו לנו שמזל שהעובר לא ניסה לצאת מהחור הזה. 

התעוררתי במחלקת טיפול נמרץ עם בעלי לידי. בית החולים התקשר אליו והוא מצא מישהו מהר לטפל בילדים ובא מיד. הוא נשאר איתי בבית החולים. זה היה משהו חדש בשבילנו. הוא לא עשה את זה עבור אף ילד אחר. היינו בבית חולים למשך שבוע שלם. ואז, חזרתי לבית עם תינוקת וללא רחם. 

לכמה אנשים נאמר מה קרה לי. הפסקתי לספר לאנשים כשהתחילו להגיד לי את ההערות הכי מטומטמות ששמעתי. ‘הייתי נותנת כל דבר כדי שלא יהיה לי מחזור שוב,’ ‘וואו, את לא צריכה ללכת למקווה שוב אף פעם, איזה מזל יש לך,’ ושתקתי. 

הרב שהתייעצנו איתו אמר לי שאני צריכה ללכת לטבול עוד פעם אחת וזהו. סיימתי. הדבר שגרם לי להרגיש נורמלית, הדבר שתפקד כמו שצריך בגוף שלי, כבר לא היה קיים. פוף! נעלם. חוויית המקווה האחרונה שלי הייתה מאוד אמוציונאלית עבורי. איך אני אמורה לעשות את זה? איך אני, בגיל 33, מסיימת לטבול במקווה? אישה אחת שאלה אותי למה אני כל-כך עצובה על משהו קטן כמו מחזור, הרי כל מה שזה עושה זה מכניס אותנו לנידה. שאלתי אותה אם היא הייתה רוצה לחתוך את אצבע כף הרגל הקטנה שלה. היא הייתה ממש בשוק! אמרתי לה, ‘הרי למה לא? זה דבר קטן!’ אולי לא הייתי נחמדה, אבל חוסר הרגישות שלה טלטלה אותי. המתנה הזאת שתמיד הערכתי, שתמיד הרגיע אותי, כבר לא היה קיים. פעם בחודש, מצאתי זמן לעשות משהו בשביל עצמי. מצאתי זמן למדיטציה בזמן ההכנות באמבטיה. זה תמיד היה הזדמנות בשבילי להתחדשות, ועכשיו הייתי אובדת עצות. נשים בגיל הבלות יודעות שהזמן מתקרב. יש להן זמן להתכונן נפשית לאובדן הזה.

לצפות בילדים הבוגרים שלי מתחתנים שלומדים ולומדות על הטבילה במקווה וכל מה שזה כולל, גורם לי לחייך. כל לידה מוצלחת זאת מתנה כל פעם מחדש. ולמרות זאת, גם 23 שנים אחרי המאורע הזה, אני עדיין מרגישה אובדת עצות. הטבילה במקווה תמיד הזכירה לי שאנחנו התחלנו את המסע שלנו כבני-אדם בתוך מים ובתור נשים, יש לנו את ההזדמנות לחזור למים של ה’, באופן הגלוי ביותר, ולהודות על החיים שניתנו לנו במתנה.