“?אמא, איך עושים תינוק”

(הערה: אף על פי שמאמר זה מתייחס לאימהות ובנות, הדברים הכתובים בו מתאימים ברובם גם לאבות ובנים)

באחד הימים חיכיתי בתור לרופא הנשים ופתחתי בשיחה עם אישה הרה שישבה לצדי. היא סיפרה כי ביתה הבכירה שאלה אותה כיצד התינוק נכנס לתוך הגוף שלה. היא הייתה קצת נבוכה, והודתה כי איננה בטוחה כיצד להשיב לשאלה הזאת.

שאלתי אותה אם היא דיברה עם הבת, שהייתה כבת שמונה שנים, על אודות תהליך ההתבגרות והמחזור החודשי, והיא אמרה שאכן חשבה על זה, כיוון ששמעה שבנות מתחילות את תהליך ההתבגרות יותר מוקדם בתקופתנו, אך עדיין לא עשתה זאת. אמרתי לה שאולי אפשר לכרוך את הנושאים הללו. למשל, כאשר נערה מקבלת את המחזור החודשי, הגוף שלה הופך לגוף מבוגר, כמו של אמא שיכולה ללדת תינוק. היא לא השיבה להצעה שלי, ולאחר כמה דקות נקראה להיכנס אל הרופא. אני נשארתי לתהות האם השתיקה לנוכח הרעיון שלי אמרה כי למעשה השיחה הסתיימה, גם אם לא הייתה צריכה כבר להיכנס לבדיקה.

המבוכה המתעוררת כאשר דנים בנושאים הללו אינה נדירה, והיא נובעת בדרך כלל מכך שגם ההורים של האמא או האבא מעולם לא דיברו איתם על הגוף המשתנה שלהם. (אני מבקשת להדגיש שאין כאן האשמה. אני מציינת תופעה שנתקלתי בה.) חוסר הנוחות עבר הלאה במהלך הדורות.

ואולם, לעתים קרובות מדי פגשתי בחדר הטיפול שלי נשים צעירות שהגיעו מן העבר השני של תופעת “האמא הנבוכה והשותקת”. חלק מן ההשלכות שתוארו על ידי בנות לאימהות שלא חשו בנוח בשיחה על אודות הגוף כוללות:  

• ההלם שחוותה האישה הצעירה שהתייחסו אליה כאל ילדה קטנה וכהרף עין ציפו ממנה להיות מוכנה לחתונה.
• מבוכה מעצם השיחה עם בני זוג פוטנציאליים במהלך פגישה.
• מבוכה סביב המגע המיני עם הבעל, עד כדי כאלה שממש מתמרמרות על עצם הרעיון.
• היעדר שפה שבה אפשר לתאר במדויק בעיות שיש להן באזור אברי המין.
• נשים שלא ידעו מה הוא הנרתיק, עד שמדריכת הכלות לימדה אותן בדיקות.
• נשים שלא הבינו מה קורה כאשר הן מרגישות כמיהה באזור הזה,
• או מדוע הן מזיעות ומסמיקות כשהן נמצאות עם בן המין האחר בשנות ההתבגרות.

אמנם הדוגמאות האלה הן מעל ומעבר לשיחה על הווסת, אבל נראה שכאשר יש תרבות של שתיקה במערכת היחסים, השתיקה ממשיכה לגדול והיא חודרת לכל התחומים הקשורים למערכת הזאת.

האם הורים חוששים שאם הם יסבירו את ההיגיון הביולוגי שעומד מאחורי המחזור החודשי (ולא רק “יתעסקו” עם הצד הגופני) הם יעוררו מרבצו שד מיני שלא יסכים לחזור לבקבוק שלו? שהם יעוררו בילדה סקרנות כלפי המין האחר, סקרנות שאלמלא כן לא הייתה מתעוררת עד לגיל שבו יוצאים לפגישות? האם הם מקווים שיוכלו לשמֵר את המצב “הילדותי” של הילדה שלהם, ולהותיר אותה במצב של טרום בגרות מינית בנפשה, בעוד בגופה מתחוללת סערה הורמונאלית?

דיברתי עם נערות שהמידע הראשון שקיבלו בנושא הווסת היה כאשר אחות בית הספר דיברה איתן על המחזור החודשי והדגימה כיצד משתמשים בתחבושת היגיינית. הן לא קיבלו מידע כזה או אחר על המערכות הגופניות שלהן או מדוע יש להן מחזור חודשי, ואף לא לימדו אותן שמרגע שקיבלו את המחזור החודשי יש להן אפשרות להרות. אני רואה בזה חוסר אחריות, וגם – הרשו לי לומר – רצון בשליטה. המסר הוא: אי אפשר לסמוך עליכן כאשר מדובר בגוף שלכן. האם מישהו כאן שמע על נבואות שמגשימות את עצמן?

בעייתיות רבה יותר יש אצל הנערות שלומדות על המחזור שלהן מסרטים או מחברות – מידע שהוא לא תמיד אמין. ההלם שיכול לבוא כתוצאה מחשיפה לא מבוקרת (וממידע לא נכון) עשוי להיות הרבה יותר גרוע ויש לו פוטנציאל להפוך את החלק החיובי של החיים למשהו מוחץ, שיכול להתקשר לתחושות של אשמה או בושה.

אימהות שבוחרות לא לדבר על השינויים בגוף שולחות מסר לבנות שלהן, שהנושא הזה הוא נושא שנכון לא לדבר עליו. הסיכון הוא בכך שרגשות או מחשבות או חששות טבעיים עלולים להידחק פנימה, הגבולות עשויים להיות לא ברורים; השאלות מה נכון או לא נכון ביחסים גופניים, והקשיים שעלולים לנבוע מכך בשיתוף ובהתבטאות בנושאים הללו, עשויים להישאר מוגבלים, וכמוהם גם מציאת פתרונות בריאים. היכולת לדון בנושאים האלו בפתיחות עשויה לאפשר הארה והפשטה של דברים שנראים מאיימים, ואף להציל נישואים. המרכיב הגופני אולי נידון בשטחיות, אבל מה לגבי עולם הרגש והחוויה האישית? כיצד הן תלמדנה לפתח אינטימיות רגשית עם בן הזוג כאשר אין להן מרחב בטוח לדבר בו על נושאים רגישים עם האימהות שלהן?

כאשר את מקבלת בברכה את השינויים האלו אצל הבת שלך, זו הזדמנות מצוינת לטפח את הקשרים ביניכן, בייחוד כעת, כאשר הבת מתחילה להתרחק מן המשפחה ולהעמיק את קשריה עם בני גילה. הווסת הראשונה היא חלק חיוני במעגל החיים, זמן של פליאה והשתאות אל מול היופי שבטבע, זמן שבו שינויים מרַגשים מתרחשים בגופה של הבת, שינויים שמורישים את עוצמות הבריאה. אמנם השיחות האלה יכולות להיות מביכות לשתיכן, אבל הבת שלך רוצה וצריכה לקבל את המידע מאמא שלה; יש לך אפשרות לגרום לה להרגיש טבעית, בטוחה, בוגרת וגאה בעצמה. זאת ההזדמנות שלך לחלוק איתה את החוויות שלך, לתת לה לדעת שאת אכן מבינה מה קורה לה. גם את עברת חוויה דומה. היא לא לבד.

זאת הזדמנות להתקרב לילדה שלך, למקם עצמך במקום של אשת סוד, לתת לה דעת שאת פתוחה לכל שאלה או חשש שעשויים להתעורר אצלה. את יכולה להראות לה שאפשר לדבר על הדברים בלי בעיה, והיא תבוא להתייעץ איתך ולספר לך את סודותיה. חלקי אתה את החוויות שלך.

טוב. נאמר שאת יכולה לדבר עם הבת שלך. השאלה הבאה היא כמה מידע צריך לתת?

ראשית, אני מגדלת את הילדים שלי כך שהם לומדים לקרוא לחלקי הגוף שלהם בשם הנכון בגיל צעיר. יש לכך סיבות רבות וחשובות, ואחת מהן היא שאנו יודעים שהחלקים האלה קיימים ונדבר עליהם כשיגיע הזמן הנכון.

תני לבת שלך הכי הרבה מידע שנוח לה לקבל ושהיא אכן רוצה לדעת. כאשר מספיקה תשובה פשוטה (“איך תינוק יוצא החוצה?”, “בדרך הנכונה”), מה טוב. לפעמים תשובה מן הסוג הזה גוררת שאלות נוספות. אני השתמשתי לעתים בצורת סיפור גם למושגים פשוטים וגם למושגים מורכבים. הלכתי לאט, והייתי ערה לרגע שבו נראה שמה שאמרתי עד כה מספיק. הזמן שבו נראה שהם “תפסו את העניין”, והם כבר לגמרי לא מתעניינים בנושא (בתקווה שלא כיביתי את הסקרנות). גיליתי שבשלב הזה התשובה סיפקה אותם לזמן רב.

אני עצמי נשאלתי על ידי בתי, שהייתה בת שש, על תחבושת היגיינית שהיא מצאה בתיק שלי (“למה יש חיתול קטן בתיק שלך?”). הסברתי לה שמִדי חודש האישה מקבלת ביצית – שיכולה להפוך לתינוק. או שהביצית תהפוך לתינוק או שלא. בכל מקרה הגוף מתכונן לקבל תינוק וצריך להכין מקום מיוחד בשבילו עם מיטה נוחה, עם שמיכות וכריות ואוכל לזמן שהוא גר בבטן של אמא. אם הביצית הופכת לתינוק היא משתמשת בכל הדברים שהגוף הכין, אבל אם לא – הביצית והכריות יכולים לצאת מהגוף של אמא. זה נראה כמו דם, ויש דם, אבל זה לא כואב. “החיתול” הקטן נקרא תחבושת ושומר על התחתונים שלי נקיים כאשר זה קורה. בייחוד היה חשוב לי להסביר שגם אצלה זה יקרה כאשר היא תהיה קצת יותר גדולה, בדיוק כמו שזה קורה אצלי. הסברתי לה מהיכן הדם יוצא, וכי זה אותו מקום שממנו התינוק יוצא. סיפרתי לה שהייתי בת שתים עשרה כשקיבלתי את המחזור. היא חייכה ואמרה “בסדר, אני מבינה”. וזה היה זה. לא היו עוד שאלות במשך שנים אחדות.

כשהיא הייתה בת תשעה הייתי בהריון והיא שאלה איך התינוק נכנס פנימה. היא רצתה לדעת איך כל העניין הזה עובד ולא הרפתה (כמו שאמרתי, זה עניין של אישיות). הסברתי לה שחלק מן התינוק מגיע מן הביצית של האמא (היא כבר ידעה על הביצית מן השיחה הקודמת שלנו, והזכרתי לה את זה) וחלק מגיע מאבא וחלק מהשם. כעת היא רצתה יותר פרטים. הלכתי בצעדים זהירים, אמרתי לה את האמת ובחרתי להתמקד במושגים הביולוגיים. כמובן, אמירת האמת היא היסוד לבניית אמון במערכת יחסים, ובייחוד במערכת היחסים הבסיסית עם ההורים.

הסברתי לה שאבא נותן לאמא נוזל קסום ומיוחד שיש בו ראשנים קטנים, שאחד מהם יהיה זה שייצור את מחצית התינוק; ושהראשנים האלה צריכים לשחות אל הביצית ולהיאבק כדי לנצח, כדי שרק אחד יצטרף אל הביצית וביחד הם יוצרים את התינוק. כאשר אחד מנצח ופוגש את הביצית, התינוק יכול להתחיל לצמוח. היא שאלה “איך אבא נותן לך את זה?”, ואז חייכה והוסיפה בתמימות, “את צריכה להיות בלי בגדים?” ואני אמרתי “אולי”. הייתה הפסקה, יכולתי לראות את המחשבות בראש שלה מתגלגלות, ואז “בסדר, הבנתי”. המשחק נגמר. אני אף פעם לא יודעת מתי יגיע הרגע הזה של “בסדר, הבנתי”, ואני מנסה לא להגזים, ולקוות שהרגע יגיע יותר מוקדם מאשר יותר מאוחר. יש לזכור שהבת שלי משתמשת בדמיון החי שלה. ייתכן שזה לא עובד אצל כל ילד. ספרים או תמונות יכולים להתאים יותר לילדים מסוימים. חשוב ביותר לנקוט גישה עובדתית יבשה בנושאי הרבייה והמין, להיות רגישים, והילד בוודאי יקבל את המידע באותה דרך שבה הוא או היא לומדים דברים אחרים בחיים.

אני מקווה שנראה את התחום הזה נפתח, כדי לוודא בטיחות, אמון, קשר ושיח. אסור לנו לנטוש את ילדינו להתמודד עם הנושאים האלו לבד. וכאשר אנחנו עושים זאת אנחנו גורמים לתרפיסטים, למחנכים, לבית הדין, לבני המשפחה ולילדים לאסוף את השברים. לכן אני מקווה שכשם שיכולתי לדבר עם האישה בחדר ההמתנה לרופא, נוכל כולנו לאזור אומץ ולשוחח את השיחה המשמעותית הזאת עם ילדינו.