נדמה לי שבישראל אנחנו מגדירים את עצמנו ואת האחרים על פי השאלה עד כמה אנחנו או הם דתיים. מן האנטי-דתי והחילוני ועד לסוג הכיפה של הבעל שלנו או של הילדים; עד לבית הספר שאליו אנחנו שולחים את הילדים, והאם הילדים שלנו משרתים בצבא, בהסדר או בשירות לאומי. גם הקבוצות האלה מתחלקות לתת-קבוצות שמתייחסות למידת ההקפדה שלנו ולרב שלפיו אנו פוסקים.

כיוון שעליתי לארץ לפני כשלוש עשרה שנים, אני מרגישה לעתים קרובות מידה גבוהה יותר של רוחניות, כאן בישראל. מידה שאיננה קשורה לרמת ההקפדה. למראית עין, בלי בושה, בלי כלימה, בגלוי ובגאווה אנו רואים אחרים מביעים את רוחניותם בחופשיות. אני הבעתי את הרוחניות שלי כאשר אמרתי לאנשים בגאווה שאני חיה ב’עיר הקודש’, בירושלים. אבל נשאלת השאלה האם הקשר שלי לארץ ישראל הוא המקור היחידי לרוחניות שלי?

אני מגדירה את עצמי כאורתודוקסית-מודרנית, אבל לעתים קרובות אני תוהה מהי הרוחניות שלי. כאשר חיפשתי הגדרה לרוחניות במרשתת מצאתי כי: היא חיבור למשהו שהוא גדול מאיתנו, כולל חיפוש אחר משמעות לחיים. אני חשבתי שמשמעותה של רוחניות היא עד כמה אני מרגישה מחוברת לדת שלי, להשם. הייתי מתבוננת באנשים אחרים ורואה כיצד הם נראים מחוברים, וחשבתי לי ‘עד כמה אני מחוברת לדת, לקיום מצוות, ולרוחניות החמקמקה הזאת’? כאשר צפיתי באנשים רוקדים בחתונות ובשמחת תורה, כאשר ראיתי אנשים ונשים פורצים (בנפרד) בריקוד ובשיר וידיהם מונפות בתפילה בשבת ובייחוד ביום כיפור, שאלתי את עצמי מדוע אני יכולה ליהנות מן השירה ומן הריקוד, אבל אינני חשה את החיבור שאני חושבת שאחרים חשים ומשַתפים.

לְמה בדיוק אני מרגישה מחוברת? כיצד אני מביאה לידי ביטוי את הרוחניות שלי שקשורה ואיננה קשורה לרמה הדתית שלי? האם אני יכולה להביע רוחניות בגלוי מבלי להיות בהכרח יותר דתיה או יותר מקפידה?

מצאתי את התשובה במז’יבוז’ במעיין** ובמקווה של הבעל שם טוב. המעיין מפורסם ביכולת המרפאה שלו. נראה שכיום האתר עובר תהליך של ייפוי ויש יותר עיצוב נוף ופרחים. אני ונשים רבות בקבוצה שלי – אלה שהן צעירות מספיק כדי להגיע למקווה בקביעות, ואלה שנמצאות כבר עמוק בגיל המעבר – הסרנו את בגדינו וטבלנו, ביחידוּת או בקבוצה. המים היו קרים, וחלק מן הנשים צעקו בתדהמה בעת הטבילה. אני הרגשתי שהמים קרים, אבל התחושה שהייתה לה משמעות גדולה יותר הייתה שהם מרעננים, ולא מחניקים וחמים; לא הרגשתי שאני עצורה בגלל השאלות של הבלניות השונות שפגשתי במהלך השנים. כאשר טבלנו שתינו – אישה חרדית מלידה, רעיה ואם לשנים עשר שראשה מגולח, ואני,  שלכאורה אנו רחוקות זו מזה מרחק עצום מבחינת הרקע וההקפדה הדתית – בזו אחר זו, הרגשתי חיבור אליה, לכולם ולכול דבר שסבב אותי, לרוחניות שלי, לחיים, לכל הנשים שטבלו במקווה לפניי ואחריי, ואולי גם להשם. ברגע הזה הרגשתי שהתחדשתי, שהתרעננתי, הרגשתי חלק מן הרוחניות שאליה שאפתי. התחלתי להרגיש שמשהו משחרר בי ורוצה לפרוץ בשיר ובריקוד, בדמעות של שמחה ושל עצב שנבעו מן החיבור שחשתי כלפי קבוצת הנשים המרפאות המדהימות שאיתן נסעתי.

לא ידעתי בוודאות מה חיפשתי בנסיעתי לאוקראינה ומה אמצא שם. אבל בבארה, במעיין ובמקווה של הבעל שם טוב הרגשתי סוף סוף מחוברת לרוחניות שלי, אל עצמי ולמי שקיוויתי להמשיך להיות.

**סיפור קצר על המעיין מספר שהבעל שם טוב נהג לפקוד את האזור של מז’יבוז’, שם יכול היה להתייחד ללא הפרעה עם בוראו. הבעל שם טוב בילה שעות ארוכות כשהוא שופך את לבו לפני ריבונו של עולם בשם “ילדיו”. פעם אחת הוא התבודד במקום עם תלמידו המובהק רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה. לאחר ששהה זמן רב במקום הבין הבעל שם טוב שהגיע הזמן להתפלל מנחה. הוא נהג ליטול ידיו לפני התפילה, אבל במקום לא היו מים ולא היה די זמן ללכת למקום אחר ולהתפלל שם, ועל כן השתטח הבעל שם טוב על האדמה ופשט את ידיו ופנה אל ה’. רבי יעקב ראה את הדמעות ושמע את התחנונים:

“ריבונו של עולם, אני מבקש ממך ברחמיך הרבים שיהיו מים בשבילי, כי מוטב לי שאמות משאעבור על מצווה אחת מהמצוות המופיעות בשולחן ערוך”.

הבעל שם טוב אך סיים לומר את תפילתו היוצאת מן הלב והנה ראה במרחק שלושה צעדים מעין נובע מן האדמה, ולאחר שנטל את ידיו הוא החל להתפל את תפילת המנחה והודה לה’ על חסדו ועל הנס.

זהו המעיין שזורם את המקווה הקרוב, שמאז נוצר הוא משמש נושא לאלפי סיפורים המתארים את כוחות המרפא שלו בעבר ובהווה.

ראו עוד על המקווה של הבעל שם טוב:

www.hatzolahukraine.org/en/tombs-of-the-righteous/mezibuz-the-grave-of-the-besht