האישה במקווה… תפסה לי את העין ואני עמדתי שם והבטתי בה.

האישה שהחזירה לי מבט נראתה כל כך מוכרת, ובכל זאת לא הצלחתי לזהות אותה. המקווה הוא מקום משעשע. מצד אחד הוא אמור להיות המקום הפרטי ביותר, כל אחת מעמידה פנים שהיא לא מכירה את האישה שעוברת מולה בדלת. ובכל זאת, זה גם מקום בו כל אחת כל כך פתוחה, פגיעה, מופשטת באופן מילולי ורוחני עד ללב מהות הקיום.

תמיד זה נראה לי מעניין להפסיק לרגע ולהסתכל על הנשים מסביבי, אני מנסה להעיף מבט בעיניהן, לזהות שלכל אישה שנכנסת יש את הסיפור שלה. הרצונות שלה, הצרכים שלה והתפילות שלה.

באותו ערב במקווה נתפסתי כשהבטתי בעיניה של האישה במקווה. עיניה, מוקפות בעיגולים שחורים, נראו עייפות וכבדות. הן נראו אדומות מבכי ושקועות במחשבות. היא בקושי הבחינה בכך שהבטתי בה. מהדרך בה היא היתה לבושה וקשרה את המטפחת הסקתי שהיא ככל הנראה אנגלוסקסית, ושגילה קרוב לשלי. גבה היה כפוף, כאילו מפחדת ליצור קשר עין כלשהו. זרועותיה נראו כבדות – כמעט כאילו היא מחזיקה משהו – אבל הן היו ריקות.

 

היא עמדה להיכנס לחדר ההכנה, שם ידעתי ששכבות יוסרו, ועדיין הפריע לי שלא הצלחתי לזהות אותה. הושטתי את ידי באיטיות כמו לעצור אותה ולמשוך את תשומת לבה, בידיעה שאני שוברת את החוקים הבלתי כתובים של המקווה, כאשר לפתע הבנתי שהיא מביטה בי חזרה.

וברגע שנגעתי בזכוכית הקרה והקשה שמולי ונשמתי נשימה עמוקה כהכנה לקראת ההתפשטות, הבנתי שבעצם ידעתי כל הזמן.

האישה במקווה היא אני.

האם זה ייתכן? בהיתי בחוסר אמון במראה שמולי. בקושי מצליחה למצוא את עצמי בעיניים המבוגרות האלו, בגוף הזר הזה, בין הדמעות האלה.

זה לא היה רק המראה שלי שבלבל אותי, למרות שהוא המשיך לעשות זאת בעודי מתפשטת. המחשבות והתחושות שלי כלפי המקווה היו בעיני מוזרות ורחוקות. תמיד אהבתי את המקווה, תמיד הרגשתי שהוא מקום מעורר השראה, מחזק ומרענן. חשתי בחסרונו כשהיו לי בעיות בביוץ ובמהלך ההריון.

הלילה הרגשתי שהכל שונה באופן מדאיג. הייתי מותשת ועצבנית, והשעה במקווה היוותה עבורי מטלה מייגעת שצריך לעבור. רציתי כבר לגמור עם זה ולהיות אחרי. בקושי ציפיתי אפילו לחזור הביתה ולהיות עם בעלי.

נסוגותי מעט וניסיתי לראות את עצמי שוב כאישה אקראית במקווה כשהמשכתי בהכנות. המשכתי להרגיש לא מוכרת לעצמי.

ישבתי רטובה ממי האמבטיה מנסה להימנע מלהסתכל למטה על הצלקת הענקית המתוחה לרוחב הגוף שלי מתחת לבטני הנפוחה. לא יכולתי להימנע מלשים לב שמהחזה שלי, גדול ועדין יותר מבדרך כלל, לפתע התחיל לנזול מעט חלב. בעודי מסתכלת על הנוזל הטהור הקרמי והלבן הזה נוזל במורד גופי, דמעות תואמות התחילו לזרום במורד פניי והוכרחתי להיזכר.

הוכרחתי לזכור שאני היא האישה במקווה. האישה שכמעט לא הצלחתי לזהות מפני שהיא נראתה כל כך אחרת מהילדה שעמדה כאן באותה נקודה בפעם הקודמת רק כמה חודשים קודם לכן.

לאישה הזאת, כבר לא ילדה, הביקור במקווה היה התזכורת החזקה ביותר לחוסר החיים שבתוכה. לאישה הזאת, למרות שהיום היה התאריך שלה, לא חיכה בבית תינוק, משתוקק לחלב הזה. לאישה הזאת יש צלקת מתחת לבטן שתהווה תזכורת מתמדת לתינוקת היפה לה ניסתה להעניק את ההזדמנות הטובה ביותר לחיים, אבל שאחרי מספר מועט של ימים קורעי לב ומיוחדים במינם, נלקחה מהעולם הזה. והאישה הזאת, שהתפשטה ועומדת ערומה ופגיעה במקווה, מבולבלת אל מול האדם שמביט בה בחזרה.

המקווה הוא המקום שמחזיר את הזיכרונות האלו. הוא המקום שמאלץ אותי להסתכל במראה ולהתעמת עם העובדה שהאישה השבורה והמצולקת הזאת היא אני.

המראה, התמונות, המציאות, כולן כל כך חשובות ובכל זאת כל כך קשות. אני יודעת שבעוד כמה דקות ההשתקפות שאראה תהיה ממי המקווה. המים שאני יודעת שאמורים לייצג את הרחם, ושעצם המחשבה הזו גורמת לי להרגיש שהרחם שלי ריק לחלוטין. המים שאמורים לייצג את הלידה מחדש אולם זאת איננה הלידה אותה דמיינתי ולה ציפיתי היום. המים שאמורים לעורר את תפילות שעת הרחמים ולמרות זאת הלב שלי רדום.

אני עוצמת עיניים והדמעות זורמות למטה, ואני מקווה שאיכשהו הדמעות יהפכו לתפילות כאשר הן ירדו ויהפכו לחלק ממי המקווה. אלו לא רק הדמעות שלי אלא כל הדמעות, התקוות והתפילות של כל הנשים שבאו למקווה לפניי ושיבואו אחריי, כולן מתקבצות יחד. זה מה שהופך את המים בהם אטבול לכל כך מיוחדים. הדמעות של אישה זו, וזו, כל אחת עם הסיפור שלה.

הדמעות שמעולם לא ידעתי, ושמעולם לא יכולתי לדמיין שאדע איך לבכות. אני מביטה פעם אחרונה במראה ומצלצלת בפעמון, מסמנת שאני מוכנה. ואני תוהה אם כאשר אקום מהטבילה אצליח לזהות את האישה שבמקווה.

הכותבת היא עולה מצפון אמריקה, חיה היום בירושלים עם משפחתה. לאחר “חופשת לידה” מוזרה אחרי האובדן היא חזרה לעבוד במשרה מלאה. היא תשמח להיות בקשר עם כל אחת שהפוסט דיבר אליה, ועם מי שמעוניינת להיות מעורבת בפיתוח ערכה לנשים שרוצות לציין את האובדן שלהן דרך הטבילה החודשית. ליצירת קשר עם הכותבת ו/או אם את מעוניינת להצטרף לפיתוח הערכה, אנא כתבי לנעמי:  Naomi@TheEdenCenter.com