שני הפריטים שאנו מצפים לראות בכל שולחן שבת או חג, המייחדים את השולחן מכל ארוחה רגילה, הם חלה ויין. היין לקידוש, והחלות שאנו מברכים עליהם הם שני המרכיבים המסמלים לנו את מיוחדות הסעודה ואת הקשר המיוחד שלנו עם הקב”ה.

יין משתבח עם השנים. הוא נחשב טוב יותר ובאיכות גבוהה ככל שהוא מתיישן יותר.
חלות, (לחם) הכי טובות ככל שהן יותר טריות, חדשות.
אני מאמינה שמודל שולחן השבת הזה מעיד על הקשר שלנו עם היהדות.
המסורות שלנו הן בנות אלפי שנים, כשאנו מקיימים מנהג יהודי, מצווה או רעיון, אנחנו מתחברים לתוך משהו עתיק וארוך ימים, למשהו מושרש וקדום הרבה יותר מאתנו, לדורות קודמים של קיום מסורת חשובה וחזקה.

זהו היין.
יחד עם זאת, אני מאמינה שלכל קיום מצווה או מנהג, אנחנו מוסיפים משהו משלנו, משהו חדש. לכל אחד יש את דרכו להתחבר ליהדות, למצוא משמעויות שונות במסורות. כל אחד מאתנו מביא לתוך מערכת היחסים שלו עם היהדות את ניסיון החיים הייחודי שלו ואת האופי שלו ובכך מעשיר אותה, את היהדות.
וזהו הלחם.
שני פריטים אלו הם חשובים, אי אפשר לוותר עליהם. ויחד הם יוצרים קשר עמוק ומשמעותי של האדם עם היהדות.
אני מאמינה שעניין זה מתחבר גם לחוויית הטבילה במקווה.
כאשר אישה טובלת במקווה, היא מתחברת לדורות קודמים ולמסורות עתיקות. היא מקיימת מצווה שקוימה על ידי דורות רבים של נשים לפניה. אבל רגע הטבילה, הוא רגע חדש, רגע שעוד לא התקיים. כל אישה מביאה לטבילה שלה מחשבות וכוונות ייחודיות ואישיות. הטבילה במקום הזה, בזמן הזה, היא ייחודית ומיוחדת ויוצרת משהו חדש ובאותו זמן מוסיפה אנרגיה חדשה למסורת שלנו ולקשר שלנו עם הקב”ה.
חג השבועות מתקרב, זמן מתן תורתנו. שנזכה להתברך בהעשרת השורשים העמוקים של המסורת יחד עם שילוב החיות שאנו מכניסות בהווה. למצוא שגם הישן מתחדש, ובעל חשיבות ומיוחדות בכל פעם מחדש.