תודה רבה לבלנית!

"אפשר להביא לך כוס מים?"

השאלה של הזר נגעה בי, אבל אני רק הנדתי בראשי. הייתי צריכה יותר מכוס מים, הרבה יותר, כמו ארבעים סאה. הייתי צריכה מקווה!

שלושה שבועות קודם לכן נפלתי, שברתי כמה עצמות קטנות בכף הרגל, והרכיבו לי גבס הליכה עד הברך. הגיע הזמן להסיר את הגבס הזה, רק שבוע אחרי הלילה שלי להתעסק במקווה. כמה השתוקקתי שהרגל שלי תהיה נקייה מכל הפרעה ביני לבין מי הטהרה.

אך לחרדתי, לרופא האורטופד הייתה הפתעה עבורי. הוא היה מסיר לי את הגבס כפי שהובטח אבל הוא יוחלף בתחבושת אלסטית שלא יכולתי להסיר במשך שבועיים, אפילו לא כדי להתרחץ.

"אנחנו יכולים לחכות שעה עד שתשים את התחבושת?" שאל בעלי.

הרופא נענה להנחיות חמורות לא להטיל משקל על כף רגלי. נשארתי לשבת בכיסא הגלגלים שלי מול המעליות בבניין הרפואי בירושלים בזמן שבעלי המריא למשרד הרבנות כמה רחובות משם. הוא חיכה בתור לראות את הרב התורן רק כדי שיגידו לו שלא הייתה בעיה, לאור העובדה שהליל טבילה שלי עבר, ואוכל להשתמש במקווה במהלך היום, רוב המקוואות באזור נוקזו לניקוי. באחד שעדיין היו בו מים, הבלנית לא נמצאה.

בעלי סוף סוף חזר אלי עם החדשות שהמקווה היחיד שמצא זמין ושמיש הוא המקווה המקומי שלנו. מכיוון שהבית שלנו נמצא במרחק של שעה נסיעה ועוד שעה נסיעה חזרה והרופא יעזוב בקרוב ידעתי שזה לא פתרון. מובסת נתתי לו לחבוש את הרגל שלי. אבל כשהגעתי הביתה, היה לי רעיון.

שניים מהחברות הכי קרובים שלי היו בלנית ואחות. הצגתי את הבעיה שלי והם הגיעו. הבלנית הסכימה לפתוח את המקווה מוקדם והאחות הייתה מוכנה לבוא איתנו, להסיר את התחבושת ולעטוף מחדש את הרגל שלי לאחר שאצא מהמקווה.

זה קרה לפני עשרים וחמש שנים ואני עדיין זוכרת את הכרת התודה שחשתי לחברות שלי. לא הייתי צריכה להיות מופתעת. אחיות הן בדרך כלל אוהבות לתת, ואף אחת לא הופכת לגברת מקווה בשביל הכסף או השעות הצפופות. הן אוהבות לעזור לאחרים. לכן משתמשי המקווה צריכים להיזהר מניצול ליבה הטוב של הבלנית.

חשוב לציין שהבלניות שדיברתי איתן אמרו שרוב משתמשות המקווה הן לא רק מנומסות ומתחשבות, הן גם מלאות הכרת תודה לגברת המקווה על שעזרה להן לקיים את מצוותן. למרבה הצער, יש את משתמשי המקווה הקשים שלמרות שהם יוצאי דופן, משאירים רושם מתמשך.

נראה שנשים עם OCD לוקחות נצח עם הכנותיהן למקווה וחייבות תמיד לשאול רב שאלה אחת לפחות. נשים עם פחד ממים זקוקות לזמן נוסף ולעידוד כדי לטבול את עצמן. נשים מוכות מגיעות למקווה עם עשרות סיבוכים. ברור שהבלנית יודעת שהיא צריכה להיות רגישה לצרכים המיוחדים שלהם.

הרבה יותר קשה להתמודד עם המשתמש החסר התחשבות, במיוחד המאחר הכרוני. לפעמים היא מגיעה למקווה בזמן, חמש דקות לפני סגירת המקווה, ומגיעה לא מוכנה וצריכה שעה כדי להסיר איפור, להתרחץ, לגזור ציפורניים, להתיר את השיער וכו'. יש מקוואות שגובים עמלות איחור. רבים לא, אבל גם כשהם עושים זאת, הבלנית לא רואה את הכסף. היא מגיעה לעבודה שעה נוספת בחינם מה שהופך את זה לאתגר לא קטן להתייחס בחביבות למאחר.

יש כאלה שאפילו לא מנסים להגיע בזמן. הם מצפים שהבלנית תעבוד סביב הצרכים שלהם, לא להיפך. אישה אחת אפילו אמרה לבלנית: את צריכה לשמוח שאני משתמשת במקווה ולא להקשות עליי.

לעתים קרובות יש סיבוכים להגיע למקווה בזמן. נשים שעובדות במשמרות לילה, מורים שחייבות להיות בכנסים של הורים, חגיגות משפחתיות הן רק חלק מהקשיים. בלנית אחת אמרה לי שהיא יותר ממוכנה לעשות מאמץ נוסף כל עוד משתמשת המקווה לוקח חלק מהאחריות לפתרון הבעיה.

בלנית אחרת תהתה מדוע מי שלא יכול להגיע למקווה לפני חצות לא מחכה רק ללילה הבא. היא הודתה שיכולות להיות כל מיני תשובות לשאלתה: ענייני פוריות, בעל בחופשה צבאית קצרה, עוד יותר סיבוכים בלילה שלאחר מכן.

איכשהו נראה שרוב הסיבוכים מתרחשים ביום שישי בערב, הלילה שבו הבלנית לא רוצה יותר מאשר לחזור הביתה לשולחן השבת שלה. הרבה פעמים יש שאלה, וכמובן, היא לא יכולה פשוט להתקשר לרב. במקום זאת עליה ללכת לבית הכנסת, לחכות לסיום השירותים ולבקש ממישהו שיוציא את הרב כדי שיוכל לענות על השאלה. בינתיים משפחתה ממתינה בסבלנות. לפעמים סבלנותם מתוגמלת עם העוגה או הסלט שמשתמשת המקווה נתנה לגברת המקווה. זה היה התירוץ שלה לצאת מהבית.

התירוץ שלה הופך למתנה של הבלנית. זה נחמד להרגיש מוערך ולא מובן מאליו. כנראה המתנה הכי גדולה היא כשהבלנית מגלה שהאישה שבוכה כל חודש על כך שהיא לא בהיריון ילדה תינוק בריא או זו שגילתה גוש בשד שלה במקווה סיימה את טיפולי הסרטן שלה בהצלחה.

הבלנית היא בן אדם עם ימים רעים מדי פעם, לילות ללא שינה, ילדים מחמירים, דאגות כלכליות ועוד. ובכל זאת, היא בדרך כלל מצליחה להרים את עצמה לחייך ולעזור למשתמשי המקווה לא משנה עד כמה אותם משתמשים מאתגרים. כעת, עם משבר הקורונה היא צריכה לאכוף את כל אמצעי האבטחה וההנחיות ולנקות את הציוד ואת כל שטחי המקווה הרבה יותר מהרגיל. עוד יותר מסובכת היא העובדה שהיא צריכה לסמוך על כך שכל הנשים שמגיעות לטובל הן אכן בריאות ואינן חייבות בבידוד. זה הרבה אמון ויש להעריך את האמון שלה.

על משתמשי המקווה להבין את הלכות טהרת המשפחה. לא פחות חשוב, הם צריכים לדעת את הלכות דרך ארץ. מוטל עליהם להתייחס לבלנית כראוי. זה יכול רק להעצים את המצווה שלהם.

אסתר כץ סילברס היא סופרת עצמאית המתגוררת בשילה, ישראל. כתיבתה הופיעה ב-Binah, Aish.com, The Heart of Israel, The Jewish Press, וברומן שלה, "Growing With My Cousins", הזמין בחנויות הספרים היהודיות ובאינטרנט.