תהא השנה הזאת "השנה"

פורסם לראשונה בבלוג The Eden Center בספטמבר, 2016

זה היה כמעט מוסף ביום הראשון של ראש השנה. ישבתי בחלק האחורי של בית הכנסת, מנערת בדאגה את רגלי, מקישה על הסידור שלי ומתאמצת למנוע מהפעוט שלי אז למשוך ולפתוח את החולצה שלי. עם כל דקה שחלפה התסכול שלי גדל; כי לא היה שום סימן לבעלי. בעלי הסכים להתפלל באותו בוקר במניין מוקדם כדי לאפשר לי להיות בבית הכנסת לשמוע את ההפטרה. החלק היחיד בתפילה שדאגתי להיות באותו ראש השנה היה ההפטרה מספר שמואל שסיפר את סיפורה של חנה ומסע העקרות שלה. למרות שהבית הכנסת מלא באנשים, ה"אישיות" היחידה שהרגשתי שאני יכולה להזדהות איתה היא חנה.

סיפור ההפטרה, שבסופו של דבר מסתיים במסר מלא התקווה להולדתו של שמואל הנביא, מתאר את הטיול השנתי של חנה ואלקנה לשילה, במהלכו הייתה חנה שופכת את לבה בתפילה לילד. כל שנה חלפה וחנה עדיין הייתה חשוכת ילדים, בזמן שהיא צפתה בסובבים אותה, במיוחד פנינה, "פוריה ומתרבה".

חנה והדמעות שלה, חנה והתקווה שלה, חנה והייאוש שלה, חנה וחוסר היכולת שלה למצוא מילים לבטא את רגשותיה. זה מה שיכולתי להתחבר אליו.

במהלך אותה שנה גילינו את מה שמספר רופאים האמינו שהוא נזק שעלול להיות בלתי הפיך לרחמי, והרעיון שאפילו יהיה לי ילד נוסף הרגיש כעת כמו חלום. ללדת ילד ללא סיוע היה בלתי אפשרי בעליל. זה היה הרבה בשבילי ולמרות שכבר עברתי ניתוח וכמה מחזורים הורמונליים כושלים, לא ממש עיבדתי את המשמעות של כל זה.

ופתאום זה היה ראש השנה. מצד אחד יום של חבטה בפרצוף, הסתכלות במראה, התמודדות עם המציאות , ומצד שני יום של תפילה שהייתה אמורה להתמלא בהרפיה, כניעה לאלוהים והאמונה שהוא יכול לעשות משהו. לכודה איפשהו בין שתי הרגשות האלה, הרגשתי כל כך לבד.

במהלך התפילה בראש השנה מצוטט הפסוק מספר דברים שאומר:

"עיני ה' אלוקיך בה–ראשית השנה, ועד אחרית שנה"

אם מסתכלים היטב על השפה היא כתובה מתחילת "השנה" ועד סוף "שנה". פעם שמעתי רעיון חזק שבתחילת השנה אנחנו מרגישים נחושים, מלאי תקווה, עם החלטות השנה החדשה שלנו ביד, שהשנה הזו תהיה "השנה", שונה מהשנה שעברה ולעתים קרובות עד הסוף אנחנו רואים ומרגישים שאולי לא עמדנו בציפיות שלנו ושרק עברה עוד שנה.

בעבר נהגתי לקחת מוסר מזה בכל ראש השנה, אבל המושג הזה של "השנה" קיבל משמעות אינטנסיבית חדשה לגמרי במהלך מסע הפוריות ואובדן הילודה שלנו. בכל ראש השנה מצאתי את עצמי מלאת תקווה, מתחננת לאלוהים, בבקשה שהשנה הזו תהיה השנה, ובמקביל נותנת לדמעות לרדת באבל על שנה נוספת שחלפה עם עוד תסכול ואובדן. ראש השנה ועונת החגים בכלל הפכו לסמן המוזר הזה של נאלץ להכיר במה שהייתה השנה האחרונה, ולחכות בכיליון עיניים למה שתביא השנה הקרובה. אני מדמיין לעצמי שהעלייה השנתית של חנה לשילה הרגישה דומה לה.

בזמן שעבר, ובעליות והמורדות של החוויה האישית שלי, התחלתי להעריך את העובדה שהיושבות לצידי בבית הכנסת בראש השנה הם כנראה נשים בדיוק כמוני. לאו דווקא במסע להביא ילדים לעולם, אלא במסע אישי כלשהו שאף אחד אחר לא יכול להבין שהוא שלה ושלה בלבד. אחד הדברים העיקריים שלימד אותי הניסיון שלי הוא שאין לי מושג מה האישה שלידי בבית הכנסת חושבת, מתפללת, אבלה, מקווה, מודה, אבל אני בטוחה שזה משהו שהוא ייחודי ומאתגר. בשבילה.

בראש השנה הזה אני מחליט להיות קצת יותר חביבה, גם אם רק בראש שלי, כלפי כל אחת מהנשים הללו, כי בסופו של יום, התפילות עמוסות הדמעות שלנו בדגם חנה הן בעצם אותו דבר: "בבקשה, בבקשה ה', אני מתחנן ממך, הפוך את השנה הזו ל"השנה" עבורי."

שריל בורנאט היא עולה מצפון אמריקה; היא גרה בירושלים עם משפחתה.

צילום באדיבות רבקה לוין