שפכי כמים לבך; נוכח פני ה' (איכה ב, יט).
תמונה מאת פול גילמור
המקווה.המים. המקום בו אנו אמורים לשפוך את ליבנו ולבקש חידוש.
בזמן שנאבקתי באי פוריות ובאובדן הריון לאחר מכן, חווית המקווה הייתה מפחידה, רגשית, סוחפת ולעתים קרובות מבלבלת. זה היה מקום שברגעים השבורים ביותר שלי לעתים קרובות הרגשתי לא בטוחה מה לומר או לחשוב או להרגיש או לעשות במים האלה. המים שאמורים לייצג לידה מחדש - ובכל זאת הם לא היו הלידה לה קיוויתי. המים שידעתי שהם סמלים לרחם - אך שימשו תזכורת לריקנות המוחלטת של הרחם שלי. כיצד הייתי צריך להפעיל את התפילות של "שעת רחמים"? ובכל זאת כל כך השתוקקתי לחידוש המים האלה.
לאחרונה, מישהו אמר לי שלפעמים הדברים הכי חשובים להתנפל עליהם הם הדברים שאנחנו "רוצים לרצות", כי ברגעי המשבר שלנו זה לרוב הכי טוב שאנחנו יכולים לקוות לו והכי הרבה שאנחנו יכולים לבקש מעצמנו. אני חושב שבאופן מסוים זה בסופו של דבר איך התחברתי למקווה ומצאתי שזו חוויה מרפאת במהלך המסע שלי. בזמנים שלא ידעתי איך או מה לומר או להתייצב - או אפילו אם רציתי לטבול בכלל - התפללתי ליום שארצה להיות שם שוב. וזה היה המחשבה על המים שעזרו לי לעשות את זה.
הייתי עוצמת את עיניי ונותן לדמעות לזלוג מכיוון שקיוויתי שאיכשהו הדמעות שלי יתורגמו לתפילות עם נפילתן למקווה. אלו היו דמעות שמעולם לא הכרתי קודם לכן ומעולם לא יכולתי לדמיין שאדע לבכות. כשצפיתי בדמעותיי מתכנסות עם מי המקוה, הבנתי את גודל בריכת המים הקטנה הזו. זה החזיק לא רק את הדמעות שלי אלא את הדמעות והתקוות והתפילות של כל הנשים שנכנסו למקוה לפניי ויבואו אחרי. עבורי, זה מה שהפך את המים בהם טבלתי כל כך לעוצמתיים ובסופו של דבר מרפאים. פתאום, המים עצמם הם שאפשרו לי להרגיש פחות לבד ולמצוא את הכוח להמשיך הלאה.
שְפִכִּי כַּמִים לֵּבך
לפעמים - אנחנו מסוגלים לשפוך את הלב שלנו כמו מים... ולפעמים צריך שהמים ידברו בשבילי...
שרל ברנט עלתה לארץ ב-2010 מניו ג'רזי. עובדת במדרשת לינדנבאום ומתגוררת בירושלים עם בעלה ו-2 בניה היפים.
Comments