בפוסט קודם בבלוג, כתבתי בכנות על הקשר המורכב שלי עם גופי, ללא אביזרים או בגדים. בקטע הזה, אני מתארת את המסע שלי עם בגדים ואת הדרך שבה אני בוחרת לכסות את עצמי...
ה' נתן לי כלי לשכן בו את נשמתי. זה אמור להיות שלי – לאהוב, להלביש, לטפל בו, ולהשתמש בו ככלי לעשיית טוב. אבל גופי והמלתחה שלי לא תמיד היו "שלי", כי בכל פרק בחיי התלבשתי בשביל מישהו אחר.
אני נזכרת כשהייתי ילדה קטנה בחתונה של בת דודה שלי, כשהייתי שושבינה חמודה ומבוישת. צעדתי במעבר לשמע קריאות "או" ו"כמה חמודה", וכל מה שרציתי היה להוריד את השמלה החמה והמגרדת, דבר שאמא שלי כמובן לא הרשתה. הייתי צעירה מדי אפילו לבחור את השמלה מלכתחילה. ישנה תמונה מרגשת של אחי ושלי שתלויה על קיר בבית של סבתא שלי. היא מחזירה אותי לתחושות של שנים – שיאלצו אותי ללבוש "בגדים יפים" שלא רציתי ללבוש. המסר שקלטתי בבירור בתור ילדה קטנה היה: "לא משנה מה אני אוהבת או לא אוהבת, אני חייבת ללבוש מה שאומרים לי או מה שמצופה ממני."
אחר כך הגיעו שנות בית הספר. בית הספר היה בעצם שלט ענק מהבהב מול הפנים שלי: "זה מה שאת צריכה ללבוש. זה מה שהילדים המגניבים לובשים." שנה אחרי שנה, הייתי מתפעלת מהטרנדים האופנתיים האחרונים עם שמות המותגים, ומתחננת להורים שלי לקנות לי אחד כזה. שנה אחרי שנה, אמא שלי הייתה מוצאת את הגרסה הזולה בקוסטקו. המלתחה שלי הייתה שילוב של חיקויים ובגדים תואמים שאמא שלי וסבתא שלי קנו לי בשוק הכרמל בקיץ הקודם.
כשהגעתי לרכבת ההרים הרגשית והמעצבנת של גיל ההתבגרות, למדתי שהגוף שלי אמור להיות מוצג לראווה כדי להוכיח את המשיכה שלי. היו סוגים מסוימים של בגדים, כולל הלבשה תחתונה, שנערות "מגניבות" לבשו. אז הייתי חוסכת את הכסף שלי משיעורי עזר בעברית ורצה ל"ויקטוריה'ס סיקרט" לקנות את החזיות הצבעוניות ביותר. הייתי מסתירה עיפרון אייליינר בתיק ומרפדת את עיניי לפני שיעור ראשון, כי זה מה שהפופולריות עשו.
המאמץ להתאים את עצמי לא עבד, אז בגיל 16 עברתי לשלב חדש. שלב זה, במבט ראשון, היה להחזיר לעצמי את גופי ואת האופן שבו אני מכסה – או לא מכסה – אותו. אבל גם זה היה תגובתי. התלבשתי כדי להיות "הנערה האמנותית", "הצמחונית ההיפסטרית".
השלב הזה נמשך לאורך כל תקופת הקולג'. וללמוד במוסד קטן לאומנויות חופשיות הקל עלי להמשיך עם הדימוי הזה. אבל כשנכנסתי לשנות העשרים שלי, זה התחיל לעייף, והתחלתי להתעניין בהעמקת התרגול היהודי שלי.
שנה לאחר הקולג' עברתי ללוד, ישראל. בלוד, רוב היהודים שומרי מצוות. ראיתי איך נראית אישה יהודייה שומרת מצוות טיפוסית. ידעתי שאני רוצה להתלבש באופן שמשקף את הקשר שלי ליהדות ואת ההערכה שלי לכלי שה' נתן לי. מבלי לחקור לעומק מה כתוב על הלכות צניעות או דיונים בנושא, אימצתי פרשנות לצניעות על בסיס התבוננות באחרים. נהניתי מהתחושה שאני משתלבת ברחוב, ובאותו הזמן בולטת במעגל החברתי שלי.
אבל הגישה הזו והבחירות שלי במלתחה לא היו מבוססות, ובוודאי שלא היו צנועות במהותן. כי בכל בוקר, הייתי מתבוננת באנשים סביבי. זה היה בדיוק כמו בבית הספר היסודי, בתיכון ובקולג'. שוב פעם התלבשתי בשביל אחרים, לא בשביל עצמי.
הקשר שלי ליהדות לימד אותי שצניעות היא מצב תודעתי. היא מכריחה אותי לבנות קשר אותנטי ומשמעותי עם מה שאני עוטפת בו את גופי. בעוד שהלבוש שלי יכול לשדר לסובבים אותי את האמונות והתחביבים שלי, זה לא מהותו של העניין.
כבר יותר משלוש שנים שאני במסע היהודי האישי שלי, ולמדתי שלקבל על עצמי מצוות זה מורכב. זה לא מסתכם רק בלבישת חולצה ארוכת שרוולים מתחת לבגדים או בכיבוי הטלפון בשבת. מה שאני בוחרת ללבוש צריך להיות בשבילי, בשביל ה', ושם הרשימה נגמרת. בפעם הראשונה בחיי, אני משקיעה זמן כדי להיות צנועה. כמובן שזה כולל את הבגדים שלי, אבל בעיקר זה עוסק במצב התודעתי שלי ובקשר שלי עם הבורא.
אני לא מתחרטת על הבחירות שעשיתי בעבר בנוגע לבגדים. יש לי חמלה כלפי עצמי הצעירה שהרגישה שהבגדים שלה צריכים להיות בשביל אחרים, ויש לי חמלה כשאני רואה בנות אחרות עושות את אותו הדבר. השלבים האלו עזרו לעצב את מי שאני היום. עכשיו, אחרי שחוויתי את הלחץ החברתי הזה, אני יותר מתאימה לעזור לבנותיי העתידיות לבנות ביטחון עצמי דרך המלתחה שלהן, ולעזור לבניי לכבד נשים ללא קשר למה שהן לובשות. כל בוקר אני מתעוררת עם תחושת תודה לה', ומוכנה להתחיל את היום עם בגדים שהם לגמרי שלי.
Comments